אחד מהכללים היסודיים בדיני החברות קובע כי חברה מהווה תאגיד נפרד מבעל מניותיו, עובדיו ומנהליו, לכל דבר ועניין. הרציונאל העומד מאחורי כלל זה הוא כי חיי משק ומסחר תקינים אינם יכולים להתקיים מבלי שיוקפד על הפרדה כאמור. יחד עם זאת, ישנם חריגים לעיקרון האישיות הנפרדת וזאת כאשר מטרתה של אישיות זו הינה חסרת תום לב והמסך בין אישיותה המשפטית של החברה לבין בעליה משמש את בעל המניות להתל בנושים או להסתתר מפני הדין. במקרים אלו, ייתכן ויוכלו הנושים לבקש מבית המשפט להרים את מסך ההתאגדות ולהגיש תביעות ישירות כנגד בעלי החברה.

 

יש לכם שאלה?

פורום זכויות עובדים

פורום בית הדין לעבודה

פורום פיצויי פיטורים


דוקטרינת הרמת המסך מבוססת על כך שקיומה של חברה בתור אישיות משפטית מאפשרת לעסק להתנהל בתום לב וכדין, ולא על מנת לסייע לבעלי המניות להתחמק מפני הנושים או המתקשרים עם החברה. קל וחומר הדברים אמורים כאשר הנושים הינם עובדי החברה אשר אינם פועלים כגורמים עסקיים והם אינם נחשבים כ"מתקשרים רגילים". העובדים רואים את החברה כמכלול וכמשענת יציבה ובטוחה לאורך תקופה. כמו כן, העובדים "נהנים" ממעמד מיוחד ביחס לנושיה האחרים של החברה והאחריות כלפיהם מצד החברה הינה אחריות מוגברת. אחריות זו נגזרת ממערכת היחסים המיוחדת שבין עובד למעבידו, ומכוח חובת האמון תמת הלב הנדרשת ביחסי עבודה.


המסגרת המשפטית


בעבר, הרמת מסך הייתה מהלך פרי הפסיקה. בשנת 1999 עוגנה הדוקטרינה בסעיף 6 לחוק החברות אשר לימים אף תוקן במסגרת תיקון מס' 3 לחוק החברות (2005). על פי הנוסח המתוקן, בית המשפט הינו בר סמכות לייחס חוב של חברה לבעל מניות בה, וזאת במידה ונמצא כי העניין צודק בנסיבות המקרה. השימוש באישיות המשפטית הנפרדת של החברה יבוטל אפוא בהתקיים אחד מהתנאים הבאים:


1. השימוש באישיות הנפרדת של החברה נעשה באופן בו הוא משמש לקפח נושה של החברה או להונות אדם.
2. השימוש באישיות הנפרדת של החברה נעשה תוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולת החברה לפרוע חובותיה, ובאופן הפוגע בתכליתה (כל אימת שבעל המניות היה מודע לשימוש זה ובשים לב למילוי חובותיו  כלפי החברה לפי סעיפים 192 ו-193 וכן בהתאם ליכולת החברה לפרוע החובות).


יש לציין כי ידיעה בדבר שימוש שלא בתום לב באישיות המשפטית של החברה הינה גם חשד סביר אשר היה אמור לעלות בקרבו של בעל המניות ולא נעשה בירור מצידו (למעט מקרים של רשלנות). לא זו בלבד, בית המשפט רשאי להשעות פירעון חוב מסוים, אשר מונח לפתחו האישית של בעל המניות, עד לפרעון שאר חובות החברה.


התיקון לחוק החברות אשר נכנס לתוקפו בשנת 2005 שינה באופן מהותי את העילות להרמת מסך. מכוח תיקון זה, צומצמה רשימת העילות להרמת מסך לכדי רשימה סגורה. כמו כן, נפסק כי השימוש בדוקטרינת הרמת המסך אמור להיעשות במשורה, ובזהירות רבה, וזאת בהתחשב באינטרס ההסתמכות של הנושים האחרים ובעלי המניות. נטל השכנוע בתביעות אלו מוטל על כתפיו של הטוען להרמת המסך. עליו להוכיח את חוסר תום ליבו של בעל המניות, ואת אחריותו הראשית לחוב המדובר.


מבחן השימוש לרעה


"מבחן השימוש לרעה" הוא המבחן העיקרי בסוגיית הרמת המסך. המונח "שימוש לרעה" בהקשר זה מורכב מעילות משנה מקובלות. לדוגמא, יסודה של חברה הוא בתרמית, נכסי החברה מתערבבים עם נכסיהם הפרטיים של בעלי המניות, המימון העצמי של בעלי המניות קטן ביותר, נכסי חברה הוברחו לבעלי המניות ללא תמורה ראויה, יחס מינוף גדול במיוחד, התערבות בחיי החברה אשר מנעה ממנה לתפקד בתור מוקד רווחים עצמאי וכדומה. עילות אלו נחשבות אפוא כשימוש לרעה במסך ההתאגדות והן המצדיקות את הרמת המסך.


בבית הדין לעבודה


עיקרון תום הלב נוסף למגוון השיקולים לצורך הרמת מסך על ידי בית הדין הארצי לעבודה. חובת תום הלב בעניין זה מחייבת את המעסיק להתאים את העסקת העובדים ליכולות הפיננסיות של החברה. דהיינו, מוטל על המעסיק לדאוג כי במסגרת המחזור הכספי של החברה הוא מעניק יחס מיוחד וחשוב למשכורותיהם של העובדים. הלכה פסוקה היא כי כאשר החברה נעדרת יכולת פיננסית להמשיך ולהעסיק את העובד, והמעסיק ידע כי הוא אינו יכול לשלם את השכר כאמור (או את הזכויות הסוציאליות המגיעות לו מכוח משפט המגן בעבודה), רובצת האחריות לנזקי העובד על כתפיו של המעביד. עם זאת, יצוין כי בית הדין לעבודה חזרו והדגישו כי יש להקפיד על הקו המפריד בין ניהול עסקי כושל אשר עליו יש להצטער, לבין נטילת סיכון בלתי סביר תוך פגיעה מכוונת בזולת אשר תצדיק הרמת מסך.


יש לציין כי לצורך הרמת מסך בבית הדין לעבודה, אין צורך בהוכחת כלל העילות המנויות. די בהתקיימות מקצת העילות כדי להביא להרמת המסך. בית הדין הארצי התייחס לכך בפסיקתו באופן הבא: הקרבה המיוחדת במערכת היחסים בין העובד למעביד נובעת מהיחסים החוזיים ומדרישת תום הלב הטמונה מהם. קרבה זו מקורה גם - ואולי בעיקר - ביחסי התלות הכלכלית של העובד במעסיק. מדובר בקרבה אשר חובת אמון מיוחדת ואחריות מוגברת, ביחסי המעסיק עם עובדיו וכלפיהם". לא אחת נמתחה ביקורת של ממש כנגד מעסיקים אשר פתחו עסקים אשר כשלו והעמידו את עובדיהם מובטלים וחסרי אונים – "הקלות שבעלי עסקים מקימים מיזם עיסקי ולימים סוגרים את עסקיהם תוך שהם מעמידים את עובדים - לעיתים במפתיע - אל מול שוקת שבורה, היא בלתי נסבלת ובלתי ראויה", נכתב בפסיקת בית הדין הארצי. 
 

דוגמאות לפסקי דין:

פשר (ת"א) 1034/02 עופר בן-און נ' אפריים אליהו

מדובר בבעל מניות אשר ניהל חניון בחולון. בעל המניות פעל, בסמוך לפירוק החברה, בגין אי תשלום ארנונה במשך שנים (חוב של כ-12 מיליון שקלים), להברחת נכסים. חרף פשרה אשר הושגה בין הנתבע לבין העירייה, האחרון לא מילא את חובותיו ולא פרע את חוב הארנונה. להפך, הנתבע ערבב נכסים שונים בנכסי החברה, המשיך ליטול הלוואות שונות, ואף העביר כספים לחשבונו האישי. בסופו של היום נקבע כי בעל המניות יהיה אחראי באופן אישי לחובות החברה, ככל שהם נוגעים לנכסים שהוברחו לקראת הפירוק.

 

עב' (ת"א) 7149/04 בסיה בע"מ נגד גדי בר

בפסק דין זה נקבע כי בעל מניות ישא באופן אישי בתשלום פיצויי פיטורים. בפסק הדין נקבע כי העובד הועסק באופן בלתי חוקי והחברה שללה בצורה גורפת את זכויותיו הקוגנטיות. החברה ניצלה את מסך ההתאגדות על מנת להתל בחוקי המגן בעבודה ועל כן יש מקום לפסוק אותם באופן ישיר כנגד בעל המניות, נקבע בפסק הדין. המעסיק חויב גם בתשלום דמי הודעה מוקדמת.