קבלת ערעור המדינה והרשעה בעבירה של סחיטה באיומים

על פי ההלכה המשפטית, ערכאת הערעור כמעט ולא מתערבת בממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית. זאת מאחר ולאחרונה אפשרות להתרשם באופן ישיר מהעדים ולקבוע את מהימנותם. אולם, לכלל זה חריגים. על פי אחד מהם, כאשר הממצאים העובדתיים וקביעות המהימנות מתבססות על ניתוח סבירותה והגיונה של עדות, יש מקום לביקורת מצד ערכאת הערעור. לחלופין, כאשר קביעות הערכאה הדיונית מתבססות על טעות מהותית. דוגמא ליישום של חריגים אלו ניתן לראות בפסק הדין דנא.

יש לך שאלה?
פורום כתב אישום
פורום רישום פלילי

פורום פלילי

במקרה זה, הוגש ערעור מטעם המדינה על זיכוי המשיב מביצוע עבירה של סחיטה באיומים על ידי בית משפט השלום בבאר שבע. לטענת המערערת, בית משפט קמא שגה בדרך בה בחן את הראיות שהוצגו בפניו ובפרשנות שנתן לאמירות שונות של המשיב. כמו כן, נטען שנפלה טעות בקביעות העובדתיות והמשפטיות של בית משפט קמא.

מנגד, המשיב ביקש להותיר את פסק הדין על כנו וטען שלא נפלה כל טעות בהחלטת הערכאה הדיונית. הוא הדגיש שהיה מדובר ב"זיכוי עובדתי". כלומר, זיכוי שהתבסס על קביעות עובדתיות ועל כן, לא היה ראוי שערכאת הערעור תתערב בהן.

הכרעה

במקרה זה, הכרעת הדין התבססה בעיקר על ניתוח גרסאות עובדתיות כפי שנמסרו על ידי עדים שונים והסקת מסקנות מהאמור. כלומר, ההכרעה לא התבססה על קביעות מהימנות של העדים. על כן, היה מקום להתערבות של ערכאת הערעור באמצעות ניתוח העדויות והסקת מסקנות.

ניתוח עדויות המעורבים

שופטי ערכאת הערעור ניתחו בהרחבה את עדות המתלונן והמשיב, שהיו השחקנים המרכזיים בסיפור זה ולבסוף קבעו שיש להרשיע את האחרון בביצוע של עבירת הסחיטה באיומים. הם קבעו שהמשיב, שהיה עורך דין במקצועו, יזם פגישה עם המתלונן אשר אותה עת עמד לחתום על עסקה עם רשות הדואר. אז, המשיב דרש מהמתלונן תשלום של מיליון ₪ בתמורה לכך שהעסקה תחתם ואיים שאם הכסף לא יועבר, רשות הדואר תפנה לחברה אחרת ובכך תפגע פרנסת האחרון.

השופטים קבעו שאמירתו של המשיב הייתה בגדר איום, והכסף לא שולם לו כשכר טרחה, בניגוד לטענתו. לא זו אף זו, המשיב דרש לקבל את הכסף מיד או בפרק זמן של ימים ספורים. נפסק שעובדה זו לימדה על כך שמעשיהו של המשיב היה קצר וחד פעמי. כלומר, לא היה מדובר בתשלום שכר טרחה תמורת ייצוג של המתלונן אלא מטרתו של המשיב הייתה לגרום לכך שרשות הדואר תחתום על החוזה עם הראשון.
כמו כן, המתלונן פנה למשטרה מיד לאחר האירוע ועדותו נתמכה בעדותם של שלושה עדים נוספים, שבית משפט קמא ייחס להם אמינות. עובדות אלו לא עלו בקנה אחד עם טענת המשיב לפיה הפנייה למתלונן נעשתה על מנת לייצגו בחתימה על החוזה ולא לשם סחיטה.

על רקע דברים אלו ועוד, נקבע שהיה על הערכאה הדיונית לקבוע שגרסת המתלונן היא אמת בעוד שדברי המשיב לא. בנוסף, היה ראוי לקבוע שאמירתו של המשיב בעניין תשלום הכסף תמורת החתימה הייתה בגדר "איום" ולא הצעה חיובית, וכל אדם סביר במצבו של המתלונן היה מושפע ממנה.

ניתוח יסודות העבירה

בית משפט קמא קבע שגם אם הדברים הוו איום, לא הוכח שהמשיב היה בעל יכולת להוציא אותו לפועל ולכן לא בוצעה עבירת הסחיטה באיומים. ערכאת הערעור הדגישה שמבחן זה אינו בבחינת תנאי הכרחי לקיומה של עבירת הסחיטה באיומים. על כן, די היה בכך שהמשיב הצליח ליצור רושם על המתלונן שהוא יפגע בפרנסתו אם לא יעביר את הכסף על מנת למלא את יסודות העבירה. בסופו של דבר נקבע שהמשיב הניע את המתלונן לשלם לו מיליון ₪ באמצעות הפחדתו שפרנסתו תפגע שלא כדין, אם לא יעשה כן. לפיכך, נקבע שהמשיב ביצע את עבירת הסחיטה באיומים והוא הורשע. קרי, הערעור התקבל.