תקופת חיוב מזונות אישה בנישואין אזרחיים לאחר גירושין

בית המשפט דחה ערעור נתבע על חיובו במזונות אישה וקבע כי היה על החייב לשלם לאשתו לשעבר סך של 5,000 ₪ לחודש, במשך תקופה של חמש שנים, עד לאחר שיקומה הכלכלי. במקרה זה, נדונה בבית המשפט שאלת משך תקופת החיוב במזונות אישה בנישואין אזרחיים שהותרו על ידי בית הדין הרבני.

יש לכם שאלה?
פורום הסכם ממון
פורום תביעת מזונות - הערך סיכוייך!
פורום בית משפט לענייני משפחה
פורום נישואים אזרחיים ונישואי יוטה | התרת נישואין
פורום הסכם גירושין

 

הצדדים נישאו זה לזו בטקס אזרחי שנערך בקפריסין בשנת 1987. לאחר שובם ארצה, הם נרשמו במשרד הפנים כנשואים ונישאו בטקס קידושין פרטי על ידי רב רפורמי. בשנת 1990, נולדה לבני הזוג בת. עשר שנים לאחר מכן, האישה הגישה תביעה למזונות אישה ולמזונות קטינה לבית המשפט לענייני משפחה. הנתבע חויב במזונות קטינה בסך 2,500 ₪ בחודש, ובמזונות אישה בסך 5,000 ₪ לחודש.

החיוב במזונות התובעת נקבע עד לפברואר 2003, והחל מהתאריך בו הצהיר בית הדין הרבני כי הנישואין הותרו. שני הצדדים ערערו על גובה סכומי המזונות ובנובמבר 2005 ניתן פסק דין בערעור. שם, נותר סכום מזונות הקטינה על כנו והוחלט להחזיר את התיק לבית משפט לענייני משפחה על מנת לדון בגובה סכום מזונות התובעת ובתקופת החיוב. השאלה העיקרית אשר עמדה במחלוקת בהליך זה הייתה תקופת החיוב. בית המשפט קיבל את החלטתו לאור פסק דין אחר שניתן בעניין דומה ואשר קבע הלכה חדשה לעניין זה – רע"א 8256/99. פסק הדין הנ"ל קבע חובת תשלום מזונות אישה גם למי שנישא בנישואין אזרחיים, החלה גם לאחר פרידת הצדדים, כל עוד שיקולי יושר והגינות מחייבים זאת.

טיעוני הצדדים

לטענת התובעת, על פי ההלכה שנקבעה בהליך שלעיל, הפרמטר לקביעת מועד סיום החבות במזונות איננו מועד ספציפי של יום הגירושין או ההתרה, אלא פרמטר של יכולת ונזקקות. קרי, הנתבע היה בעל יכולת כלכלית ולכן היה עליו לתמוך בה כאשר היא נזקקה לכך (גם לאחר הגירושין ועד ל"שיקומה המלא").

מנגד, הנתבע ביקש לאבחן את המקרה דנן מאותה הלכה שנקבעה בעניין רע"א 8256/99. לשיטתו, הקביעות בהלכה הקודמת נקבעו תוך הדגשת קלות התרת קשר הנישואין בעוד שבמקרה זה נדרשו שישה פסקי דין עד להתרת הנישואין, על פני שלוש ערכאות שיפוטיות ועל פי עילות גירושין שהוכרו במשפט העברי.

בנוסף, הגבר הדגיש כי במקרה הקודם בית המשפט אמנם החיל חיוב מזונות גם על מי שנישא בנישואין אזרחיים, אך זאת כל עוד תוקף הנישואין לא הוכרע. מאידך גיסא, במקרה דנן, טען הנתבע, תוקף הנישואין של הצדדים הוכר על ידי בית המשפט העליון והוכרה סמכותו של בית הדין הרבני להתיר את הנישואין. הנתבע הוסיף וטען כי חיובו במזונות גם לאחר תקופת הנישואין היה בלתי צודק והביא להענקת זכויות יתר לתובעת (להן היא לא הייתה זכאית לשיטתו על פי דין תורה). בכך למעשה, הגבר טען כי בית המשפט היה מעניק יתרון למי שנישא בנישואין אזרחיים על פני מי שנישא כדת משה וישראל.

דיון והכרעה

השופטת הבהירה כי בין הצדדים לא הייתה מחלוקת באשר לעצם החיוב במזונות ושיעורם. השאלה הייתה עד מתי ניתן היה לחייב את הנתבע בתשלום מזונות האישה. מהמסכת העובדתית במקרה זה עלה כי הצדדים חיו כנשואים במשך 13 שנים, בהם הנתבע עבד כעצמאי והכנסתו הייתה גבוהה, לעומת התובעת שלא פיתחה קריירה עצמאית אלא עבדה כמזכירה עבור בעלה.

הנתבע הוא שכלכל את התובעת במהלך תקופת החיים המשותפת. תקופה זו היא שיצרה את התלות הכלכלית של התובעת בנתבע, אשר בחרה לוותר על פיתוח כישוריה האישיים על מנת לסייע לו במשרדו ללא קבלת משכורת. כלומר, הנתבע נהנה אף הוא מויתור זה. לכן, נקבע כי היה מקום לפסוק לתובעת מזונות גם לאחר התרת הנישואין, עד גמר תקופת שיקומה. תקופה זו הוערכה על ידי השופטת בחמש שנים, לאור נסיבות המקרה. בסופו של דבר, השופטת הורתה לנתבע לשלם מזונות אישה בסך של 5,000 ₪ לחודש מפברואר 2003 ועד פברואר 2008.