ערעור על ארנונה בתחנת רכבת בראש העין צפון

בית המשפט דחה את ערעור המערערת, שהחזיקה במבנים ומחסנים במתחם תחנת רכבת בראש העין. השופט קבע כי בניגוד לחוקי העבר, לפיהם מעמד רשות הנמלים והרכבות היה שווה למעמד המדינה בעניין תשלומי מיסים וארנונות, החוק הנוכחי ביטל השוואה זו. הטעם לפעולה זו היה כלכלי. לכן, הכרה בזכאותה של המערערת להנחה בשיעור הארנונה לא עלה בקנה אחד עם המצב החוקי במדינה.

יש לכם שאלה?

פורום ארנונה

במקרה זה, המערערת, רכבת ישראל, הלינה על שיעורי הארנונה שהושתו עליה על ידי המשיב בגין המבנים וקרקעות שהיו בהחזקתה ונמצאו בתחנת הרכבת "ראש העין צפון". טענותיה נדחו על ידי ועדת הערר אליה פנתה המערערת, ולכן הוגש ערעור לבית המשפט. הצדדים הגיעו להסדר חלקי במסגרתו ויתרה המערערת על הטענות שהעלתה נגד חיובה בארנונה, למעט על הטענה לפיה היא הייתה זכאית לפטור חלקי מתשלום מס הארנונה, מכוח פקודת מיסי העירייה ומיסי ממשלה. המשיב דחה טענה זו ולכן בית המשפט התבקש להכריע בסוגיה.
 

טיעוני הצדדים

המערערת טענה כי היא הייתה זכאית להנחה ולכל הפחות לפטור חלקי, בשיעור של 45% משיעור הארנונה שחל עליה בגין החזקת הנכסים בתחנת הרכבת. היא הסתמכה על הוראות סעיף 3 לפקודה משום שבשל אופי ומהות הפעילות – הפעלת רכבות, היא נכנסה לגדרה של ההגדרה שהופיעה בחוק. כלומר, סעיף החוק קובע כי עבור נכסים המוחזקים על יד הגופים שמפורטים בפקודה והם בגדר "נכסים אחרים", תשלום ארנונה בשיעור של 55%. לכן, לשיטתה של המערערת, היא הייתה זכאית להנחה של 45% מסכום הארנונה.

המשיב דחה טענה זו וועדת הערר אימצה את דעתו. לדידו, המערערת לא הייתה זכאית לכל הנחה או פטור, היות והוראת החוק שהשוותה את מעמדה של רשות הנמלים והרכבות למעמד המדינה לעניין תשלום מיסים וארנונות, בוטלה. קרי, הפקודה עליה הסתמכה המערערת כלל לא חלה במקרה דנן משום שבאופי פעולתה חל שינוי מהותי בהתאם לשינוי החוק.

דיון והכרעה

השופט שמע את טענות הצדדים וקבע כי במקרה זה, הצדק היה עם המשיב וועדת הערר. הוא הבהיר כי חוק ההסדרים ביטל את הוראת סעיף 61 לחוק רשות הנמלים והרכבות 1961, אשר השווה את מעמד רשות הנמלים למעמד המדינה לעניין תשלום מיסים. על ידי ביטול הוראת החוק, חשף המחוקק את כוונתו באופן מפורש ובכך, הופסקה מדיניות ההנחות והפטורים בעניין תשלום מיסים וארנונות לרשות הנמלים והרכבות.

ביטול הנחות אלו נבע מהפיכת רשות הנמלים והרכבות לגוף הפועל כיחידה עצמאית כלכלית, על בסיס שיקולי רווח והפסד. זאת בניגוד למצב טרם ביטול הוראת החוק, לפיו הפעילו רשויות המדינה את תנועת הרכבות ופעילות הנמלים. נקבע כי בנסיבות אלו, משבוטל מעמד הרשות, לא היה מקום או ראוי להעניק הקלות בתחום המיסים. שכן, מתן הקלות אלו היה מוביל להגדלת הכנסות רשות הנמלים והרכבות מהשירותים המוענקים, על חשבון הציבור הרחב.

מנגד, המערערת טענה כי זכאותה לפטור קמה לה מכוח החזקת נכסים מטעם המדינה ולצרכיה. אולם, השופט דחה טענה זו. הוא קבע כי הנכסים מוחזקים הלכה למעשה לצרכיה של המערערת. קרי, הפעלת שירותי הסעה ברכבת. הפעלה זו היא שהוותה את מקור הכנסות המערערת ולכן לא היה ניתן לטעון כי הדבר נעשה למען צרכי המדינה. בסופו של דבר, הערעור נדחה.