תובענה לסילוק יד במקרקעין משמעה תביעה מבית המשפט למתן צו פינוי למי שמחזיק במקרקעין שלא כשורה. בכדי שתביעה כאמור תתקבל, יש להוכיח בבית המשפט כי התובע הוא הבעלים של הנכס והוא זה שרשאי להשכירו. המקרה שלפנינו מהווה דוגמא לתביעה לסילוק יד בנכס בעקבות פרידה של בני זוג.
יש לכם שאלה?
פורום מקרקעין
הנתבעת ובנו של התובע היו נשואים החל משנת 89'. אולם בפועל חיו בנפרד במשך תקופה ארוכה, ולפחות החל משנת 2003. על אף זאת, הנתבעת המשיכה להתגורר בבית שהיה בבעלות בתו של התובע, אחותו של בעלה.
התובע, אשר בתו המחתה לו את זכויותיה בנכס, טען כי עם עזיבתו של בנו את הבית הוא הודיע לנתבעת כי הוא ביטל את רשותה להתגורר בבית המגורים, וכן דרש ממנה דמי שימוש בסך 1000$ לחודש.
מנגד, הנתבעת טענה כי הזכויות בבית היו מאז ומעולם שלה ושל בעלה, ונרשמו באופן מוטעה בשל נסיבות משפחתיות ושיקולי מס. הנתבעת טענה כי שילמה על הנכס ממיטב כספה, והאשימה את התובע במעשה גזל ומרמה. בנוסף, הנתבעת טענה טענת סף של "חוסר יריבות", שכן לטענתה התובע לא היה יכול לתבוע אותה לפי המחאת הזכויות.
לאור סירובה של הנתבעת לפנות את הנכס ולשלם עבור השימוש בו, התובע הגיש תביעה לסילוק ידו ולתשלום דמי שימוש ראויים.
הכרעת בית המשפט
השופטת דחתה את טענת הנתבעת בדבר "חוסר יריבות". השופטת ציינה כי לפי חוק המחאת חיובים, זכות ניתנת להמחאה אף ללא הסכמתו של החייב, ויכולה זו להיות אף זכות תביעה.
השופטת התרשמה כי טענת הנתבעת בדבר זכויות קנייניות אשר היו לה בנכס הובאה במספר גרסאות סותרות, ולכן לא היה בידה לקבלה. בנוסף, השופטת ציינה אף את העדויות הסותרות של העדים מטעם הנתבעת.
כך, לפי גרסא אחת הנתבעת טענה כי היא הייתה בעלים משותף, ביחד עם בעלה, בנכס. לפי גרסא שנייה, שמקורה היה בתצהיר עדותה הראשית של הנתבעת, הנכס מומן מכספים אשר הזוג קיבל לחתונה. לפי גרסא שלישית, סכום הכסף הגיע מהוריה של הנתבעת בלבד. לפי גרסא חמישית, המימון היה באמצעות כספים אשר התקבלו אצל הנתבעת ובעלה, באופן נפרד, במהלך חיי נישואיהם. לפי הגרסא החמישית, מקור הכסף היה סבה וסבתה.
מנגד, למול הסתירות בגרסת ההגנה, השופטת התרשמה מהגרסא הפשוטה והעקבית של התובע, לפיה הזכויות במקרקעין נרשמו על שם בתו עוד בטרם החתונה של בנו עם הנתבעת, כאשר המימון לבניית הנכס היה כספים אשר קיבל עם פרישתו ממשטרת ישראל, ממכירת בית אחר, ומהלוואות שונות אשר לקח מבני משפחה.
לאור כל האמור לעיל, השופטת קיבלה את התביעה לסילוק יד של הנתבעת מהנכס, ופסקה כי היה עליה לפנותו לא יאוחר מ-90 ימים מיום מתן פסק הדין. מנגד, השופטת דחתה את התביעה לתשלום שמי שימוש של הנתבעת לתובע. השופטת ציינה כי לפי תקנות סדר הדין האזרחי, התובע היה צריך להגיש תובענה זו בנפרד, וכי ממילא דמי השימוש מהווים חליף של חלק המדור במזונות הקטינים, אשר בנו של התובע חב לתובעת ולילדיהם המשותפים.
.jpg)
