תביעה להשבת כספים ממוסך שטיפל ברכב לאחר תאונה

בעניין: טיולי ראלי בע"מ
ע"י ב"כ עוה"ד צמיר מיכה תובעת
נגד

מוטור אפ בע"מ
ע"י ב"כ עוה"ד ליבוביץ ישראל נתבעת

פסק דין
רקע עובדתי:
התובעת הינה חברה העוסקת בהסעות ומחזיקה בצי רכבים. על רכבי התובעת נמנה גם רכב מסוג מיצובישי מגנום מ"ר 80-232-17 (להלן - המכונית).

הנתבעת, במועדים הרלוונטיים לתביעה היתה הבעלים והמפעילה של מוסך ברח' המרץ 7, קרית אריה, פתח תקווה.

בחודש דצמבר 1999, או בסמוך למועד זה, היתה המכונית מעורבת בתאונת דרכים וניזוקה. המכונית היתה מבוטחת בידי כלל חברה לביטוח בע"מ, באמצעות סוכן הביטוח גולדנברג פאול (להלן – סוכן הביטוח).

בהתאם להוראות סוכן הביטוח הוכנסה המכונית לתיקון במוסך הנתבעת. עלות התיקון היתה 1,506 ₪ (כולל מע"מ).

ביום 3.9.2000 הגישה הנתבעת לבית המשפט השלום בפתח תקווה בת"א 4792/00 תביעה נגד התובעת (להלן – התביעה) לתשלום חוב כספי בסך 4,200 ₪. עילת התביעה נחלקה לשניים:
1. עלות ביצוע תיקון במכונית ע"ס 1,506 ₪;
2. שכירות רכב חלופי שהועמד, לטענת הנתבעת, לרשות התובעת ע"פ בקשת התובעת ועלות השכירות הסתכמה ב- 2,548.66 ₪.

ביום 20.12.2000 ניתן בתביעה פסק דין בהעדר הגנה נגד התובעת על מלוא סכום התביעה בצירוף הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד (להלן – פסק הדין). הנתבעת הגישה בלשכת ההוצאה לפועל בהרצליה בתיק הוצל"פ 0-01-01099-26 (להלן – תיק ההוצל"פ) בקשה לביצוע פסק הדין.

לבקשת הנתבעת הוטל במסגרת תיק ההוצל"פ עיקול על כספים המגיעים לתובעת מאת עיריית ראש העין, בגובה מלוא סכום החוב בתיק ההוצל"פ. ביום 27.01.2002, או בסמוך לכך, מומש העיקול והכספים שעוקלו הועברו לנתבעת.

עתה מונחת בפני תביעת התובעת להשבת הכספים שניגבו על ידי הנתבעת.

טענות התובעת:
ביום 8.11.2000 זוכתה התובעת בעלות התיקון, והנתבעת הוציאה לתובעת חשבונית/הודעת זיכוי בגין חשבונית החיוב ע"ס 1,506 ₪ (כולל מע"מ). לפיכך, במערכת היחסים שבין התובעת והנתבעת בוטלה חשבונית המס ואין חוב בגין התיקון הנזכר.

לעניין השכרת הרכב - הסכם ההשכרה, הינו הסכם משולש שנערך בין סוכנות ההשכרה, י.ד. רכב ותחבורה בע"מ, לבין הנתבעת ולבין סוכן הביטוח, ולפיו הושכרה מכונית, אשר הועמדה לרשות סוכן הביטוח. התובעת טוענת, כי היא איננה צד לעסקת השכירות.

הנתבעת, מתוך תרמית והטעייה, לא יידעה את בית המשפט, כי הרכב המושכר הועמד לרשות סוכן הביטוח ולא לרשות התובעת, וכי החיוב בתשלום בגין השכירות אינו מוטל על התובעת. כמו כן, הנתבעת הסתירה מבית המשפט גם את העובדה, כי בגין חשבונית המס עבור תיקון המכונית כבר הוצאה חשבונית זיכוי. הנתבעת הסתירה מבית המשפט את הפרטים והעובדות להוויתן, ומתוך תרמית, הטעייה והונאת בית המשפט, נטלה פסק דין כנגד התובעת.

טענות הנתבעת
התובענה דנן, הוגשה בהליך לא ראוי. מאחר שעניינה של תובענה זו הנה אותה מסכת עובדתית שנדונה בת"א 4792/00, שומה היה על התובעת, להגיש בקשה לביטול פסק הדין או לערער עליו, ולא להיזכר למעלה מ-3 שנים מאוחר יותר ולהגיש "ערעור" בדרך של תובענה זו. משניתן פסק דין בתובענה הקודמת, והוא נעשה חלוט, קם ועומד מעשה בית-דין בין הצדדים, והתובעת לא רשאית להגיש תובענה זו.

דיון:
ביום 25.10.2006 התקיימה ישיבה מקדמית בפני, ובה הוריתי לצדדים לסכם טענותיהם בשאלה המקדמית, האם ניתן לתקוף את פסק הדין במסגרת התביעה בתיק זה.

הנתבעת טוענת, כי התביעה הייתה בגין אותן העילות הנתבעות בתובענה זו. התובעת לא הגישה בקשה לביטול פסק הדין ואף לא ערערה עליו. שומה היה על התובעת, לו חפצה היתה, להגיש בקשה לביטול פסק הדין או ערעור עליו, ולא להיזכר למעלה מ-3 שנים מאוחר יותר ולהגיש "ערעור" בדרך של הגשת התביעה בתיק זה. משניתן פסק הדין, והוא נעשה חלוט, קם ועומד מעשה בית-דין בין הצדדים, והתובעת לא רשאית להגיש תביעה זו.

התובעת טוענת מנגד, כי כלל המניעות של "מעשה בית דין", לא מתקיים במקרה האמור. לעניין השתק פלוגתא - מאחר ופסק הדין ניתן בהעדר הגנה, השאלות העובדתיות לא נדונו ולא הוכרעו לגופן. לעניין השתק העילה - העילה אינה זהה בשתי התביעות.

כזכור, טענתה המרכזית של התובעת הינה, כי פסק הדין הראשון הושג במרמה, וככזה הוא ניתן לביטול במסגרת תביעה כדוגמת התביעה בתיק זה.

בע"א 4958/99, עין גב קבוצת פועלים להתיישבות שיתופית בע"מ נ' מקורות חברת מים בע"מ, פד"י נה(2)11, 23, נאמר:

"לגופו של עניין: בשיטות משפט רבות - אם לא בכולן - נתקבל העיקרון הרחב, שמצא ביטוי בפתגם הלטיני ,fraus omnia corrumpit כלומר: המרמה מבטלת את הכל. עיקרון זה תופס גם כלפי פסקי דין שהושגו במרמה, על אף קיומו של העיקרון הנוגד, הגלום ברעיון של מעשה בית-דין, ואשר שואף ליציבותן של החלטות שיפוטיות. עם זאת, בשל הצורך לאזן בין שני העקרונות המנוגדים פותחו בשיטות רבות הגבלות מהגבלות שונות לאפשרות ביטול פסק דין. ראה בדבר האיזון בין עקרון עשיית הצדק ומניעת טעות - מחד, ובין הסופיות והוודאות – מאידך
...
נכון, המקרה של משפט חוזר, המנוי בסעיף 31(א)(1) לחוק בתי המשפט, גם הוא ביטוי לעיקרון הרחב של ביטול פסק דין בשל מרמה. עם זאת, אומר מיד כי צדק בית המשפט המחוזי שהגביל את תחולתה של הוראת סעיף 31 לחוק זה לעניינים פליליים ולא היה מוכן להקיש ממנה על עניינים אזרחיים. ברי, כי האיזון שיש לערוך בין העקרונות המנוגדים בתחום הפלילי שונה מן האיזון הראוי לחול בתחום האזרחי. הסיבה נעוצה בחשיבותם המכרעת של כבוד האדם וחירותו בהקשר הפלילי. איני רואה צורך להרחיב על כך את הדיבור.
בתחום האזרחי קלטה הפסיקה המקומית את האפשרות לבטל פסק דין בשל מרמה על יסוד ההלכה כפי שנתגבשה במסורת המשפט האנגלי.
...
יצוין, כי בשיטות המשפט האנגלו-אמריקאיות פותחו הבחנות מהבחנות שונות בדבר טיב המרמה. יש המבדילים בין מרמה פנימית (intrinsic fraud) למרמה חיצונית (extrinsic fraud) או בין מרמה כלפי בעל דין לבין מרמה כלפי בית המשפט (fraud upon the court)".

בע"א 4682/92, עזבון המנוח סלים עזרא נ' בית טלטש בע"מ, פד"י נז(3)366, 371, נאמר:

"הפסיקה בה נדונה האפשרות לעריכתו של 'משפט חוזר' בעניין אזרחי התייחסה, בעיקר, למקרים בהם הסתמך המבקש על עילת תרמית, היינו, הטענה כי פסק-הדין שניתן נגדו הושג במירמה. אך הפסיקה הכירה באפשרות העקרונית לבטל פסק-דין גם בשל עילות נוספות, ובראשן העילה בדבר התגלותן של ראיות חדשות".

בע"א 254/58, אינגסטר נ' לנגפוס, פד"י יג 449, 455, הבחין בית המשפט בין "רמאות בעילה גופה" ובין "רמאות מבחוץ", ושם אמר בית המשפט:

"כאשר עילת התביעה עליה מושתת פסק הדין היתה נגועת תרמית, ובעל דין מבקש לבטל פסק הדין בשל כך, משיבים לו, כי היתה לו שעת כושר להעלות את ענין התרמית בפני השופט כאשר דן בענין, ומשלא עשה כן, שוב לא יזקק בית המשפט לטענה. זוהי 'רמאות בעילה גופה'. אולם כאשר בעל דין מבקש סעד עקב מעשה רמאות אשר בוצע בניהול המשפט, שבעטיו נשללה ממנו האפשרות להתגונן כיאות, במקרה כזה נדחה מעשה בית הדין מפני כללי היושר, שכן ביסוד ההשתק, מפאת מעשה בית דין, מונח העקרון, שבעל דין מיצה הזדמנות, שניתנה לו, להשמיע את דברו, ואם לא היתה לו הזדמנות כזו, שוב אין צידוק להשתיק את טענתו דוגמאות של רמאות כזאת , שלא נגעה בעילת התביעה עצמה אלא באה 'מבחוץ', תוך ניהול המשפט, מובאות בפסק הדין המנחה של בית המשפט העליון לארצות הברית בענין U.S. v. Samuel R. Trockmorton, (1878), 25 Law Ed. 93 בעמ' 95:
Where the defendant never had knowledge of the suit, ‘being kept in ignorance by the acts of the plaintiff; or where an attorney fraudulently or without authority assumes to represent a party and connives at his defeat; or where the attorney regularly employed corruptly sells out his client's interest to the other side'
אלו הן נסיבות אשר יניעו בית משפט של יושר לסייע בידי אדם אשר רומה, על אף מעשה בית דין שהיה.
נוסחה זו, המבחינה בין רמאות בעילה גופה לבין רמאות מבחוץ, נראית לי יותר מועילה לפתרון הבעיה, ובלבד שנזכור, כי אין אלה אלא ציוני דרך העלולים להדריך את בית המשפט, ולא הגבלות המוטלות על כח השיפוט. שותף אני לדעה שהובעה ע"י בית המשפט העליון למדינת Wisconsin בענין Laun v. Kipp, (1914), 5 A.L.R. 655, כי כוחו של בית משפט של יושר, אשר אינו נובע מן החוק החרות, אינו מוגבל כלל, אלא השאלה תהא, באיזו מידה יעשה בית המשפט שימוש בו. טול למשל מקרה של אדם, אשר חפץ להתגונן בטענת תרמית, אך סדרי הדין של בית המשפט בו נתבע לדין, לא אפשרו לו להשמיע את טענתו. זוהי רמאות בעילה עצמה, אשר היתה משמשת לו הגנה מפני התביעה כי הרי סימן ההיכר לכך הוא, כי אילו נטענה הטענה, היתה התביעה נדחית בגללה".

במקרה דנן לא נטען על ידי התובעת, כי התרמית הנטענת התגלתה לה רק לאחר שניתן פסק הדין. כמו כן, לא נטענו טענות כלשהן לקיומה של תרמית באופן השגת פסק הדין. התרמית הנטענת היא תרמית בגופה של העילה, כאשר לתובעת היתה הזדמנות להתגונן בפני התביעה ולהעלות את טענת התרמית. התובעת בחרה שלא לעשות כן במועד. בהעדר טענה, כי דבר התרמית לא היה ידוע לתובעת באותה עת, ניתן להסיק בוודאות, כי התובעת ידעה, בעת שנמסרה לה התביעה, את העובדות הנוגעות לתרמית הנטענת. למרות זאת נמנעה התובעת מלהתגונן בפני התביעה. בנסיבות אלו, ומשניתנה כבר לתובעת ההזדמנות להעלות את טענת התרמית, והיא נמנעה מלהעלותה, יש להעדיף את עקרון סופיות הדיון, ואין התובעת יכולה לתקוף את פסק הדין במסגרת התביעה בתיק זה. זאת במיוחד לאור העובדה, שהתובעת השתהתה יותר משלוש שנים, ורק לאחר שהנתבעת גבתה כספים על חשבון החוב הפסוק, החליטה התובעת להגיש התביעה בתיק זה, ולתקוף את פסק הדין, למרות שדבר התרמית הנטענת היה ידוע לה עוד בטרם ניתן פסק הדין.

ההלכה שנפסקה בע"א 417/89, אע'בריה נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים, פד"י
מה(4)641, איננה נוגעת למקרה שבפנינו, משום ששם נאמר במפורש בפסה"ד (עמ' 643), כי דבר התרמית והזיוף התגלה רק לאחר שניתן פסק הדין אותו ביקשו לבטל שם.


סיכומם של דברים, התביעה נדחית. התובעת תשא בהוצאות הנתבעת ובשכ"ט עורך דינה בסך 1,200 ₪ בצירוף מע"מ ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

ניתן היום י"ח בסיון, תשס"ז (4 ביוני 2007) בהעדר הצדדים, בלשכתי.

נחום שטרנליכט, שופט