הוראות הסכם בין ידועים בציבור מול הוראות חוק הירושה

בית המשפט קיבל ברוב דעות ערעור שהוגש אודות הכרה בידועה בציבור כזכאית למחצית מזכויות עיזבון בן זוגה המנוח. דעת הרוב התבססה על נוסחו של הסכם שנחתם בין המשיבה למנוח, אבי המערערות. בהסכם זה, הובע במפורש רצון המנוח שלא להוריש למשיבה את רכושו לאחר מותו ולכן היה לכבד זאת, למרות שלא היה מדובר בצוואה.

יש לכם שאלה?

פורום ידועים בציבור

פורום הסכם ממון

פורום התנגדות לצוואה

פורום עיזבון

בנותיו של המנוח הגישו ערעור על פסק דין זה, אשר ניתן בבית המשפט לענייני משפחה, ובו הוכרה זכאות הידועה בציבור לרשת מחצית מעיזבון בן זוגה המנוח, למרות שהשניים לא היו נשואים. זאת מכוח סעיף 55 לחוק הירושה, התשכ"ה – 1965. בנותיו של המנוח, אשר לא היו בנות המשיבה, ערעורו על כך.

עובדות המקרה

המשיבה והמנוח היו בני זוג החל משנת 1983 ועד למועד לפטירת המנוח בשנת 2003. השניים מעולם לא נישאו ולא נולדו להם ילדים משותפים. בשנת 1996, הם חתמו על הסכם שהסדיר את ענייני הרכוש ביניהם ואת אופן חלוקת עיזבונם לאחר מותם, תוך התייחסות למעמד בן הזוג. בזמן זה, המשיבה ירשה כספים אשר שימשו אותה לרכישת דירה בחיפה, שנרשמה על שמה בלבד. יתרת סכום הירושה הופקד בחשבון שהיה שייך לה.

חודש לאחר פטירת המנוח, המשיבה הגישה בקשה למתן צו ירושה. היא טענה כי המנוח לא הותיר אחריו צוואה שכן הסכם הממון שערכו השניים לא הווה צוואה. לכן, היה ראוי להכיר בה כיורשת מחצית מעיזבונו בשל היותה הידועה בציבור שלו. המערערות התנגדו וטענו כי לא היה ניתן להכיר במשיבה כיורשת המנוח, שכן הוראות סעיף 55 לחוק הירושה לא חלו עליה. בנוסף, הן טענו כי בהסכם חלוקת הרכוש שנחתם בין אביהם למשיבה נקבע באופן מפורש שאיש מהצדדים לא יהיה זכאי לרשת את השני בירושה על פי דין. לשיטתן, הסכם זה שימש כצוואה ולכן לא היה מקום לענות לבקשת המשיבה. בית משפט קמא קבע כי סעיף 55 לחוק הירושה חל על המשיבה ולכן היא הייתה זכאית למחצית מכספי העיזבון.

דיון והכרעה - ההסכם שיקף את רצון המנוח למרות שלא היה "צוואה"

במקרה דנן, דעת השופטים הייתה חלוקה. לדעת שופטות הרוב, הסכם חלוקת הרכוש עליו חתמו המנוח והמשיבה לא מילא אחר הדרישות הצורניות פורמאליות של צוואה. לדעת כבוד השופטת ש' שטמר, סעיף 6 להסכם, אשר הגדיר את אופן חלוקת הרכוש בין בני הזוג לאחר מות מי מהם שיקף במדויק את רצון המנוח. לכן, היה ניתן להתגבר על הכשלים הצורניים באמצעות סעיף 25 לחוק הירושה. שכן, רכיבי היסוד של הצוואה: מצווה, עדים, כתב וחתימה התקיימו ודי היה בהם כדי לתת תוקף להוראות הסעיף.

לעומת זאת, לדעת כבוד השופטת יעל וילנר, לא היה ניתן להתגבר על הכשלים הצורניים בהסכם. עם זאת, ההסכם, וסעיף 6 בפרט עלה לכדי פעולת ביטול "מעין צוואה" כפי שמוגדרת בסעיף 55 לחוק הירושה. כלומר, הסכם הממון וסעיף 6 ביטאו באופן מפורש את רצון המנוח והמשיבה באשר לאופן חלוקת הרכוש. יתרה מזאת, המשיבה לא טענה נגד מהימנות ההסכם או אמיתותו והיא שהגישה אותו לבית המשפט על מנת להוכיח את היותה ידועה בציבור.

לדידה, בשל הפגמים הפורמאליים בהסכם, הוא היה פסול מלשמש כצוואה. דווקא טענה זו היא שחיזקה את מסקנת השופטת לפיה הוראות ההסכם שיקפו את רצונו של המנוח שלא להוריש את רכושו למשיבה. הסכם זה לא בוטל או נסתר על ידי צוואה מאוחרת בזמן, ולכן, מכוח חובת הנאמנות של מערכת המשפט לוודא את קיום רצונו של המנוח, השופטת סברה שלא היה מקום להכיר במשיבה כיורשת מחצית מעיזבון המנוח.

דעת המיעוט

מנגד, על פי דעת המיעוט של כבוד השופט י' כהן, לא היה מקום לקבל את הערעור. שכן, לדידו, הערכאה הראשונה לא טעתה עת החילה על המשיבה את סעיף 55 לחוק הירושה ודחתה את קבלת ההסכם שנכרת בין בני הזוג כצוואה המבטלת זכות זו. השופט ביסס את החלטתו על העובדה שהמסמך שנכרת בין הצדדים היה תוצאה של משא ומתן שהתנהל בדרך של הצעה וקיבול, ולכן לא היה יכול להיחשב כצוואה. בנוסף, הצדדים הצהירו שכריתת החוזה נועדה להגשים את רצונם להסדיר ביניהם את יחסי רכוש שנבעו מחייהם המשותפים. כלומר, לא הייתה כוונה כי ההסכם ישמש כצוואה.