בית המשפט דחה את בקשת המדינה לדחות על הסף בקשה לצו ירושה ולמחוק על הסף בקשה להצהיר על מות המנוחה. המדינה התבססה בבקשה זו על טענת חוסר סמכות בינלאומית של בית המשפט וחוסר תכלית הבקשה, אולם, השופט דחה זאת. לקביעתו, לבקשתו של התובע הייתה תכלית והיה על המדינה לאפשר לו להוכיח את טענותיו על ידי הצגת ראיות וקיום משפט. לכן, בקשת המחיקה נדחתה.
יש לכם שאלה?
במקרה זה, הוגשה לבית המשפט בקשה לדחייה על הסף של בקשת קיום צו ירושה ומחיקה על הסף של תביעת התובע לעניין הצהרת מוות. תביעה זו הוגשה במהלך חודש ספטמבר 2005 ובה ביקש התובע להצהיר על מותה של תושבת חוץ אשר נספתה בשואה ומשכך, הוגשה בקשה לצו ירושה. היועץ המשפטי לממשלה, והאפוטרופוס הכללי, הודיעו על התערבותם בהליך וביקשו לדחות על הסף את הבקשה לצו ירושה מחמת היעדר סמכות בינלאומית של בית המשפט, וכן למחוק את התביעה להצהרת המוות בשל היעדר טעם בתביעה.
טיעוני הצדדים
לדעת האפוטרופוס הכללי, לא חל על עיזבונה של המנוחה חוק הירושה, התשכ"ה - 1965 בשל היותה תושבת חוץ בתקופת השואה. עם זאת, חלה פקודת הירושה שנחקקה בשנת 1923. על פי הפקודה, נכסי העיזבון שעמד במרכז הדיון היו צריכים להימצא בישראל במועד מות המוריש. במקרה זה, לא הוצגה כל הוכחה כי למנוחה היו נכסים בישראל ולכן בית המשפט לא קנה סמכות בינלאומית לדון בבקשה.
לחלופין, טען האפוטרופוס הכללי, גם אם הייתה סמכות, הרי שלא הייתה תכלית למתן צו הירושה. לדבריו, על פי צו הירושה, בנה היה היורש, אך הלה נפטר אף הוא והוריש את רכושו ליורשי הוריה של המנוחה. כלומר, האם לא הייתה היורשת שלרכוש בנה ולצו לא הייתה תכלית. לאור זאת, נטען כי לא הייתה תכלית להצהרה על מותה של המנוחה ולכן על בית המשפט היה למחוק את הבקשה. לטענת האפוטרופוס הכללי, לו הבקשה לצו הירושה הייתה נדחית, הצהרת המוות הייתה הופכת לסעד הצהרתי, הא ותו לאו (זאת משום שמטרת ההצהרה הייתה לסייע לתובע בהשגת ירושת המנוחה שכאמור, לא זכתה בכספי בנה).
מנגד, התובע טען כי קמה לו זכות להגיש תביעה להצהרת מוות מכוח סעיף 2(4) לחוק הצהרת מוות, התשל"ח – 1978. בנוסף, נטען כי תכלית ההצהרה הייתה להוכיח כי המנוחה נספתה בשואה והיא נפטרה לפני בנה. משכך, הוא ירש אותה ויורשיו, לרבות התובע, היו זכאים לעיזבונו. זאת בניגוד למצב דנן בו העיזבון הוחזק על ידי האפוטרופוס הכללי. כלומר, בקשת צו הירושה וההצרה על מות המנוחה היו למעשה בקשות נגררות לצו ירושת בנה ומטרתן הייתה לאפשר לתובע לקבל חלק מכספי ירושת בן המנוחה.
דיון והכרעה
לטענת האפוטרופוס הכללי, על בית המשפט היה למחוק את התביעה להצהרת מוות בשל חוסר תכליתה. במקום זאת, הוצע לתקן את צו ירושתו של בן המנוחה ובכך הייתה מושגת מטרתו של התובע. הצעה זו נדחתה על ידי השופט. לדידו, בבקשתו של התובע להצהיר על מות המנוחה הייתה תכלית שנועדה להביא לשינוי צו ירושת בנה שנפטר. לצורך הוכחת המוות התובע המציא מסמכים שונים שהעידו על מעשי הנאצים ביהודים בעיירה קוברין לרבות ציון שמה של המנוחה כמי שנספתה עם בני משפחתה.
אולם, השופט הבהיר כי בכך לא היה די, שכן היה על התובע לאתר את יורשי המנוחה ולהתחקות אחר גורלם, טרם שינוי צו ירושת בנה. רק לאחר הוכחת נתונים אלו, יכול היה התובע לבסס את דרישתו לשינוי צו ירושתו של בן המנוחה לטובתו. כך או כך, השופט פסק כי במתן הצהרת מוות היה כדי להביא לתיקונו של צו הירושה כפי שהתבקש על ידי התובע, ולכן היה על בית המשפט לאפשר את המשך הדיון בעניין. משכך, בקשת האפוטרופוס הכללי לדחייה ומחיקה על הסף של התביעה נדחתה.
עודכן ב: 19/02/2012
