הצדדים במקרה דנן היו בני זוג לשעבר שהתגרשו. השניים ערכו הסכם גירושין אשר הסדיר את אופן חלוקת הרכוש המשותף ביניהם. בסוף ההסכם הופיע תנאי, על פיו האישה מצהירה "כי אין לה ולא תהיה לה כיום ובעתיד כל תביעות ו/או דרישות נוספות לפי הסכם זה". ההסכם אושר ע"י בית הדין הרבני. בפסק הדין שלפנינו, האישה תבעה חלק בזכויות הפנסיוניות שצבר הבעל במהלך עבודתו. זכויות אלו לא הוזכרו כלל בהסכם. שלוש שאלות עמדו לדיון בפני השופטת:
- מה דינן של זכויות שלא הוזכרו בהסכם? לטענת האישה ההסכם הוא חלקי, ועל כן היא רשאית לתבוע זכויות שלא הוזכרו בו. הבעל טען כי ההסכם הינו כולל, ולא משאיר נושאים פתוחים לדיון.
- האם התובעת ידעה על הזכויות הפנסיוניות והיקפן כבר במועד חתימת ההסכם? לטענת הנתבע היא ידעה, וויתרה עליהן. הויתור לדבריו נבע מכך שההסכם העניק לאישה הטבות כלכליות אחרות (ההטבות כללו בין היתר – את תכולת הדירה, דמי אחזקת הדירה, סכום של 20,000 דולר, ועוד). לטענת הנתבעת, היא לא ידעה על הזכויות הפנסיוניות ולא הצהירה על ויתור עליהן.
- במידה וייקבע והתובעת זכאית לזכויות הפנסיה, האם יקוזזו ההטבות מהסכום שתקבל? האם יש במקרה כזה כפל תשלום?
הדיון המשפטי
השופטת התייחסה לנקודות המחלוקת. ראשית ציינה השופטת כי על אף שההסכם אינו צודק לדעתה, בית המשפט לא מתערב בתוכנן של הסכמי גירושין שנחתמו בהסכמת הצדדים. צוין כי ההסכם הינו "הסכם שותק". דהיינו, יש לברר מה הייתה כוונת הצדדים בנוגע לזכויות הפנסיוניות שלא הופיעו בהסכם. על כוונה זו ניתן היה ללמוד מלשון ההסכם ומראיות חיצוניות.
לשון ההסכם במקרה הנדון השאירה חלל ריק לגבי זכויות רבות. לעומת זאת, לשונו התייחסה מפורשות לזכויות קטנות בהרבה. לא ניתן להכריע בשאלה מעיון בהסכם עצמו. השופטת קבעה כי גם הסעיף הנ"ל בהסכם לא הווה ויתור כללי ומוחלט על כל הזכויות שלא צוינו בהסכם. השופטת עברה לבחון את הנסיבות שהביאו לכריתת החוזה. במקרה זה, הנתבע הוא שרצה להתגרש, ולא התובעת. התובעת ביקשה להמשיך בחיי הנישואין. יוצא אפוא, כי האינטרס במתן הגט היה של הנתבע בלבד. לא הגיוני אם כן, שהנתבעת תוותר על זכויותיה סתם כך, ללא תמורה הולמת.
דבר נוסף אשר לימד על כך שטענת האישה צודקת היה תכלית ההסכם. "תכלית ההסכם, כפי שנלמדה מחקירת הצדדים, הייתה לבצע חלוקה שווה והוגנת של הרכוש. מכאן שלתובעת יש חלק בזכויות הפנסיוניות. נטל ההוכחה הוא על הנתבע, להראות כי היה במקרה זה ויתור של האישה על הזכות", נכתב בפסק הדין.
נימוק נוסף ואחרון אותו ציינה השופטת, נגע לקביעתו של חוק יחסי ממון. החוק קובע, כי במידה ולא קבעו הצדדים אחרת, יחול איזון משאבים על הרכוש. הצדדים קבעו לגבי נכסים מסוימים כי לא יחול עליהם איזון, ורק צד אחד יזכה בהם. מכאן עלה כי לגבי כל נכס שלא הוזכר, יחול איזון המשאבים. לאחר קביעת השופטת בדבר זכותה של התובעת בפנסיה, היא עברה לדון בשאלת הקיזוז.
בעניין זה, השופטת קיבלה את עמדת הנתבע בחלקה. נקבע כי הסכום הכספי של 20,000 דולר שקיבלה התובעת על פי ההסכם, לא הגיע לה. הוא נועד לאזן בין הצדדים. מטרתו לא הייתה לתת לאישה יתרה כספית על הבעל. מכאן, קבעה השופטת, יש לקזז סכום זה מהזכויות הפנסיוניות המגיעות לה, ולא יהיה נוסף להן. לעומת זאת, תכולת הדירה שקיבלה האישה, איננה סכום עודף לטובתה, אלא חלק מהחלוקה השוויונית שביצעו, ועל כן לא תקוזז מזכויות הפנסיה שתקבל.
ההכרעה - התובעת זכאית לקבלת מחצית מזכויות הפנסיה של הנתבע. מסכום זה יקוזזו ההטבות העודפות שקיבלה התובעת על פי ההסכם. כל צד יישא בהוצאות המשפט שלו.
עודכן ב: 28/02/2012
