פרוטוקולים של ועדת בדיקה במשרד הבריאות בתור ראיות פליליות, האמנם?

בית משפט הכריע בשורת בקשות ביניים שהוגשו על ידי באי כוח הצדדים בנושאים שונים. המאשימה ביקשה הגשת אמרות נאשמים מכוח סעיף 11 לפקודת הראיות ובקשה את תיקון כתב האישום. שתי בקשות אלו נדחו על ידי השופט. באשר לבקשה הראשונה, נקבע כי האמרות כלל לא עמדו במבחני הקבילות שנקבעו בסעיף 12 לפקודת הראיות וכן כי הפרוטוקולים שבהם הן הופיעו הגיעו לידי המאשימה בניגוד לחוק. עם זאת, גם בקשתה של באת כוח הנאשמים להעתקת חומרי חקירה נדחתה לאור העובדה שניתנה לה האפשרות לעיין בהם בעבר ולצלם אותם, ותוכן החומרים כלל לא היה רלוונטי לעבירות בהם הואשמו הנאשמים.

במקרה דנן, היה על בית המשפט להחליט בעניין בקשות שונות שהוגשו במסגרת ניהול הליך פלילי על ידי באת כוח המאשימה ובאת כוח הנאשמים. הבקשות שהוגשו מטעם המאשימה היו לעניין הגשת אמרות נאשמים על פי סעיף 11 לפקודת הראיות; בקשה לתיקון כתב האישום והוספת שני עדי תביעה. מנגד, באת כוחם של הנאשמים ביקשה להעתקת חומר ראיות.

דיון והכרעה

השופט החל את הדיון בעניין בקשת המאשימה להגשת אמרות נאשמים כפי שבאו לידי ביטוי בפרוטוקול ועדת הבדיקה שמונתה על יד משרד הבריאות. באת כוחם של הנאשמים התנגדה לבקשה זו בשל העובדה שפרוטוקול הוועדה חסה בחיסיון. משכך, הוא הגיע לידי המאשימה בניגוד לסעיף 21 לחוק זכויות החולה, התשנ"ו – 1995, מכוחו גם הוחלט על מינוי ועדת הבדיקה. לכן, נטען כי לא היה מקום להשתמש בפרוטוקול. בנוסף, באת כוחם של הנאשמים ציינה כי מרשיה לא הוזהרו בדבר זכותם לחיסיון מפני הפללה עצמית כפי שיש לעשות בהתאם לחוק ובנוסף, הם לא הוזהרו שעליהם לומר את האמת.

משכך, נטען כי הופרה זכותם להליך נאות ומשפט הוגן ואמרותיהן לא היו קבילות לפי סעיף 12 לפקודת הראיות. סיבה נוספת בגינה הובעה התנגדות לבקשה הייתה מהותם של הפרוטוקולים כתמלול קלטות ומשכך, נטען כי מדובר בראיה משנית בלבד. בנוסף, הסנגורית טענה כי הקלטות לא הועברו לידי הנאשמים והיה קיים חשש לליקויים שפגעו באמינותם.

השופט קבע כי הפרוטוקולים אכן הגיעו לידי המאשימה בניגוד לסעיף 21 לחוק זכויות החולה. יתרה מזאת, לאחר הגעת הפרוטוקולים לידי המאשימה לא התקיים כל תהליך משפטי ולא הוגשה כל בקשה להסרת החיסיון שחל על המסמכים. לכן, בקשתה של המאשימה להגיש את אמרות הנאשמים כפי שהופיעו בפרוטוקולים, שחסו תחת החיסיון, נעשתה שלא כדין ולכן דינה היה להידחות.

בנוסף, נקבע שאמירות הנאשמים כפי שהופיעו בפרוטוקולים כלל לא עמדו במבחני הקבילות שנקבעו בסעיף 12 לפקודת הראיות. בעניין זה, השופט קיבל את גרסת באת כוחם של הנאשמים וקבע כי נוסח ההזהרות שנשמעו באוזניהם טרם החקירה פגע בזכותם להליך הוגן. כלומר, הם לא הוזהרו לומר את האמת ורק את האמת וכלל לא יודעו אודות זכותם שלא לומר דבר, בשל החשש מפני הפללה עצמית. במצב זה, כאשר הנאשמים הוזמנו לוועדה מתוקף תפקידם כרופאים והם ידעו שהדיונים חסויים, ולא נאמר להם דבר אודות היותם חשודים בביצוע עבירות, היה עליהם לחשוף את האמת ונשללה זכותם לשמור על זכות השתיקה.

בשל המצג שהוצג בפני הנאשמים, כלל לא עלה בדעתם כי אמירותיהם בפני הוועדה היו עלולות לשמש כראיה בהליכים פלילים שהיו עתידים להתנהל נגדם. לכן, השופט קבע שאמירות הנאשמים לא ניתנו בחופשיות וברצון, כדרישת סעיף 12 לפקודת הראיות ולכן היה ראוי לדחות את בקשת המאשימה להגשת אמרות הנאשמים גם על סמך נתון זה. טעמים נוספים שחיזקו את החלטתו של השופט לדחות את בקשת המאשימה לעניין זה היו כלל הראיה הטובה והיעדר עדי תביעה שיעידו כי נכחו בזמן מתן האמירות שעמדו במרכז המחלוקת.

בקשת תיקון כתב האישום והוספת שני עדים נוספים, נדחתה אף היא על ידי השופט. לבסוף, הוא דחה גם את בקשת באת כוח הנאשמים לאפשר העתקת חומרי חקירה מכוח סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי. זאת משום שחומר זה ניתן לעיונה של באת הכוח, שצילמה חלקים מהמסמכים בתיק. בנוסף, השופט כלל לא שוכנע כי המסמכים שהיו מצויים בחומרי החקירה אותם ביקשה באת הכוח להעתיק היו מהותיים לעניין העבירה.