עתירה נגד סירוב משרד הפנים להסדיר אשרה למטפלת סיעודית

בית המשפט דחה את עתירתן של מטפלת סיעודית ומטופלתה אשר ביקשה להסדיר את אשרת השהייה של העובדת. העותרות ביקשו ממשרד הפנים לאפשר לעותרת השנייה להמשיך לעבוד בישראל ולטפל בעותרת הראשונה, אולם, המשיב דחה בקשה זו. לדעת השופט, היה טעם בפעולת המשיב לאור העובדה שהעותרת השנייה שהתה בישראל שלא כחוק במשך שמונה שנים טרם הגשת הבקשה להסדרת מעמדה בישראל. בנוסף, היה חשש שקבלת בקשה זו תיצור תקדים במדיניות משרד הפנים ותביא לקריסת המדיניות הכוללת בעניין אשרות השהייה לעובדים זרים. משכך, העתירה נדחתה.

יש לכם שאלה?

תביעות סיעוד

תביעות ביטוח

במקרה זה, הוגשה עתירה נגד החלטתו של משרד הפנים שלא להסדיר לעותרת השנייה אשרת שהייה לצרכי עבודה. העותרת הייתה זקוקה לאשרה זו על מנת להמשיך לעבוד כמטפלת סיעודית אצל העותרת הראשונה, לאחר שעבדה שם במשך שמונה שנים טרם המקרה. במהלך תקופה זו, העותרת הראשונה חלתה במחלות קשות ומצבה הבריאותי והנפשי הלך והחמיר. לכן, היא נזקקה לעזרתה ולשירותיה של העותרת השנייה לאחר שבין השתיים התפתח קשר רגשי. העותרת הראשונה טענה שהיא פיתחה תלות כמעט מוחלטת בעותרת השנייה. לאחר שפניותיה של הראשונה נדחו שוב ושוב על ידי משרד הפנים המשיב, הן פנו לבית המשפט.

דיון והכרעה

לאחר עיון בטיעוני הצדדים, השופט החליט לדחות את העתירה. הוא ציין כי כניסתה הראשונה של העותרת לישראל הייתה בשנת 1990. אז, היא קיבלה אשרת שהייה והועסקה כעובדת סיעודית. האשרה הוארכה מידי פעם, עד ליולי 1998, על ידי מעסיקתה הקודמת של העותרת השנייה. לאחר פטירתה, החלה האחרונה לעבוד אצל העותרת הראשונה למרות שאשרת שהייתה לא הוארכה כחוק ולא הוסדרה.

יתרה מזאת, העובדה שמעמדה של העותרת השנייה לא הוסדר הייתה ידועה למעסיקתה, העותרת הראשונה, ולמרות זאת היא המשיכה בהעסקתה למשך שנים רבות. רק בשנת 2006 קיבלה העותרת הראשונה היתר מידי משרד הפנים להעסיק עובדת זרה. לאחר קבלת ההיתר, היא פנתה למשרד הפנים בבקשה להכיר בהעסקתה של העותרת השנייה כעובדת סיעודית שלה בארץ. בקשה זו נדחתה על ידי המשיב מספר פעמים.

לדעת השופט, דחיית הבקשות הייתה מוצדקת שכן הן הוגשו באיחור רב לאחר שבמשך 8 שנים העותרת השנייה שהתה בישראל שלא כדין. לשיטתו של השופט, די היה בנתון זה על מנת להצדיק את אי מתן היתר שהייה או הארכתו. יתרה זאת, לדעתו, לו המשיב היה נענה לבקשת העותרת, הוא היה פועל בניגוד למדיניות ונהלי משרד הפנים באשר למתן אשרות לעובדים זרים. אמנם נסיבות המקרה דנן היו קשות, אך לא היה בהן כדי להצדיק סטייה מההנחיות המנהליות, 

השופט קבע זאת במיוחד לאור העובדה שהעותרת השנייה הועסקה בבית העותרת הראשונה בידיעה כי היא שהתה בישראל שלא כדין. למרות זאת, בעלת הבית לא ניסתה לשנות מצב זה במשך שנים ארוכות, והועבדה שרק בשנת 2006 התקבל היתר להעסקת עובדים זרים לא הצדיקה את דרך התנהלות העותרות. לבסוף, השופט ציין שלא היה מדובר במקרה בודד, חריג וקשה, אלא בתופעה רחבה שהייתה נפוצה בקרב הציבור.

למרות זאת, משרד הפנים העניק אשרות שהייה לעובדים סיעודיים זרים ואפשר את הארכת תקופת שהייתם בישראל לזמן מה, במקרים רבים, בהם הנסיבות היו קשות הרבה יותר מהמקרה דנן. יתרה מזאת, בית המשפט ציין כי משרד הפנים לא נהג באטימות בעניינן של העותרות, אלא אפשר להן לנסות להסדיר את מעמד העובדת הסיעודית ו/או למצוא מחליפה במקומה, למרות העובדה שהעותרת השנייה שהתה בישראל ללא היתר במשך שנים רבות. על מנת להקל עם העותרות, המשיב אף אפשר את דחיית הדיון המשפטי בעניין מספר פעמים, עד לאחר חלוף שמונה חודשים מיום הגשתה.

בנסיבות אלו, השופט קבע שלא היה מקום לחייב את המשיב לפעול מעבר לכך. שכן, קבלת בקשות העותרות והענקת אשרת שהייה הייתה עלולה להוביל לפניות דומות רבות, בהן היה על המשיב להפעיל מדיניות זהה. כלומר, לשקול את הבקשה ולאשר את אשרת השהייה. משכך, לו בקשות רבות אלו היו מתקבלות, מדיניות משרד הפנים לעניין אשרות השהייה לעובדים זרים הייתה קורסת. לאור כל האמור לעיל, עתירת הפונות נדחתה.