לא פעם, מגיעים לבתי המשפט לענייני משפחה סכסוכים קשים הקשורים לרכוש. למשל, סכסוכים בעניין עיזבונות או צוואות, הלוואות שניטלו בין קרובי משפחה ולא הוחזרו ורכוש שהוענק כמתנה. הנושא האחרון הינו רגיש במיוחד. זאת משום שבמקרה בו רכוש ניתן במתנה, הרי שהעברתו נעשית ללא תמורה ועלולה לפגוע בנותן. עם זאת, הענקת מתנה מהורה לילדו, או להפך, לא נעשית משיקול כלכלי אלא בשל יחסי הקרבה והאהבה בין השניים. אולם, לעיתים, לאחר הענקת המתנה נוצר קרע קשה בין בני המשפחה ויש דרישה להשיב את שניתן. כך היה בפסק הדין דנא.
יש לכם שאלה?
במקרה זה, הוגשה לבית המשפט תביעה של אם נגד שניים מילדיה. על פי כתב התביעה, לתובעת נולדו עשרה ילדים ומאז התאלמנותה, הם טיפלו בה לסירוגין ולפי הצורך. הבן הנתבע היה בקשרים הדוקים עם אמו, והחל לטפל בעניינה הכספיים, לאחר שהיא נתנה בו אמון מלא. אולם, זמן מה לפני הגשת התביעה, התובעת טענה כי גילתה שבנה העביר על שמו את רכושה ונטל ממנה כספים. לכן, האם עתרה לבית המשפט וביקשה להורות לבנה הנתבע להשיב לבעלותה את דירת מגוריה, שהועברה על שמו. בנוסף, האם ביקשה את השבת כספים שניטלו ממנה שלא כדין על ידי בנה.
באשר להשבת הדירה, התובעת טענה כי היא הוטעתה על ידי בנה שגרם לה לבצע את הפעולה, תוך ניצול מגבלותיה בשפה העברית. בנוסף, היא טענה שעקב התנהגותו המחפירה של בנה הנתבע, קמה לה זכות לחזור בה מהמתנה שהוענקה, מכוח סעיף 5 לחוק המתנה, התשכ"ח – 1968. כמו כן, התובעת טענה שבתה הנתבעת לוותה ממנה כספים בסך 55 אלף ₪, אותן מעולם לא החזירה. על כן, היא דרשה את השבתם.
מנגד, הנתבעים כפרו בטענות האם נגדם
הנתבע טען כי הוא הקפיד לשמור על קשר קרוב עם אמו לאורך כל השנים ורק משנת 2001 הוא החל לטפל בעניינה הכספיים. לטענתו, כל פעולותיו היו למען האם והוא הציב את טובתה בראש סדר העדיפויות. בנוסף, נטען כי הסכומים שהוצאו מהבנק היו בידיעתה ובאישורה. באשר להעברת דירת מגורי התובעת על שמו במתנה, הנתבע טען כי האם היא שהחליטה על כך מרצונה החופשי ואף פנתה לעורך דין לצורך ביצוע ההליך. הנתבע הוסיף וטען שהאם העבירה לו במתנה המחאה בנקאית על סך של 100,000 ₪ עקב טיפולו המסור בה ויחסיהם הקרובים.
הנתבעת הכחישה את קבלת הלוואה בסך 55 אלף ₪ וטענה כי התובעת לא הציגה כל הוכחות באשר להענקת סכום זה. כלומר, הנתבעת טענה שהעלאת הטענה הכללית באשר לאי החזר הלוואה ללא הוכחות, לא עלתה לכדי עילת תביעה. עם זאת, הנתבעת הודתה כי נטלה בעבר הלוואות מידי האם, אך הדגישה שהסכומים הושבו במלואם.
דיון והכרעה
בפתח הדברים, נדחתה טענתה של התובעת לממש את זכותה לחזור בה מהמתנה שהוענקה לבנה. זאת עקב השלמת עסקת המקרקעין על ידי רישום הדירה במרשם והעברתה בפועל לידי הנתבע. כלומר, כבר לא היה מדובר בהתחייבות להעניק מתנה, ממנה ניתן לחזור מכוח סעיף 5 לחוק המתנה, אלא עסקה שהושלמה. עם זאת, הרי שהתובעת טענה לפגם ברצון מכוחו ניתן היה לבטל את העסקה. האם הציגה את טענותיה בפני רשם המקרקעין, בתצהיר בקדם משפט ובמהלך הדיון עצמו. מעדויות אלו ונוספות, עלה כי האם הייתה מודעת למשמעות חתימתה על הסכם העברת הדירה. זאת בניגוד לטענתה לפגם ברצון. בנוסף, השופטת פסקה כי האם לא סבלה מכל ליקוי דעת שהוא, שהצדיק את ביטול המתנה.
כעת, השופטת בדקה האם העברת המתנה נעשתה בעקבות השפעה לא הוגנת של הבן על אימו. נפסק כי אמנם לנתבע הייתה מעורבות בקבלת ההחלטה ואולי אף יוזמה ותכנון, אך מעשיו לא עלו לכדי השפעה בלתי הוגנת. הודגש כי היחסים בין השניים לא הגיעו לכדי תלות משמעותית של התובעת בבנה, ששללה את שיקול דעתה החופשי והגבילה את חופש הרצון שלה. טענותיה בדבר נטילת כספה על ידי בנה נדחו אף הן. השופטת קבעה שגם במקרה זה, היה מדובר במתנה שהועברה לידי הנתבע. הכסף עצמו נמשך מבנק בו לנתבע לא היה ייפוי כוח והתובעת היא שהוציאה את ההמחאה. קרי, התובעת העבירה את הכסף בעצמה לבנה. לכן, טענתה בדבר היעדר הבנתה אודות פעולותיה וגניבת הכספים על ידי הבן נדחתה.
באשר לטענות התובעת נגד בתה, השופטת קבעה שהן הועלו באופן כללי וללא כל פירוט. מנגד, הנתבעת הציגה בפני בית המשפט הסבר מפורט ומשכנע, שנתמך בראיות חיצוניות על ההלוואות שניתנו בעבר והוחזרו. משכך, השופטת דחתה את תביעת האם נגד בתה.
לסיכום, תביעתה של האם נדחתה.
