כפי שהוזכר בפרשה זו, זכות הגישה לערכאות, המעוגנת בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, הינה זכות יסוד חוקתית של כל אדם ואדם בישראל. עקב חשיבות הזכות, בית המשפט מוסמך לבטל פסק דין אשר ניתן במעמד צד אחד אם יש טעמים המצדיקים זאת. ככלל, על בית המשפט לבחון מהי הסיבה אשר מפאתיה נמנע הנתבע להגיש את כתב ההגנה ולהתייצע לדיון, ומה היו סיכוי הצלחתו לזכות באותו ההליך. בחינה זו עמדה בבסיס פרשה זו, כאשר הסכסוך בפרשה סב סביב הכרעת בית המשפט לחייב את אב בתשלום סכום מזונות ללא נוכחותו בדיון.
העובדות:
לאחר שבית הדין הרבני קבע כי האב מחויב בתשלום מזונות על סך 500 שקלים עבור בתו הנמצאת עם אמה, החליטה האם לתבוע את האב בתשלום מזונות גבוה יותר. האם, אשר היתה מיוצגת על-ידי עורך דין, הגיעה אל האב באופן אישי והחתימה אותו על קבלת הטפסים בהם צויין מועד הדיון בבית המשפט.
בסופו של דבר, האב לא הגיע אל הדיון ונקבע לטובת האם סכום מזונות גבוה על סך 2,500 שקלים. בפועל, ולמשך מספר שנים, האב המשיך לשלם את סכום המזונות אשר נקבע על-ידי בית הדין הרבני, על סך 500 שקלים, כאשר במהלך השנים לא קיבל פנייה מגורם כלשהו לגבי היותו חייב בתשלום גבוה יותר. לאחר מספר שנים, האב הגיע אל המוסד לביטוח לאומי, בעניין ביטוח בריאות, ונתגלה לו כי עומד לחובתו חוב על סך ב-180,000 שקלים בעניין תשלום המזונות.
האב טען בהליך זה כי לא ידע על התנהלות ההליכים בדבר קביעת המזונות הגבוהים. כמו כן, ולאור היותו בעל שכר נמוך יחסית בתקופות אלו, טען כי סיכויי הצלחתו לזכות בתביעה גדולים – ומכאן פנייתו לביטול פסק הדין שניתן בהיעדר נוכחותו בדיון.
הדיון:
בשלב הראשון, בית המשפט בחן את הסיבה אשר מפאתיה לא התייצב האב לדיון. לפי תקנה 475א' לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984, נאסר על צד מיוצג בהליך למסור את הכתבים השונים הנוגעים להליך, לרבות הזימונים השונים לדיונים בבית המשפט. בית המשפט יישם תקנה זו במקרה דנן וקבע כי האישה היתה מנועה מהעברת החבילה, המכילה מסמכים משפטיים הנוגעים להליך, היות והיתה מיוצגת על-ידי עורך דין והיות ולא היה אישור מיוחד מבית המשפט אשר איפשר זאת.
ההלכה בפסיקה היא כי מסירת מסמך משפטי באופן פורמאלי וכפי שכתוב בתקנות הינה חשובה וכי יש לבצע אותה בקפדנות. היות ובמקרה זה האם לא הקפידה על המסירה הפורמאלית על-פי התקנות, בית המשפט החליט לפסוק לטובת האב ולקבל גרסתו לגבי כך שלא נמסרה לו חבילה כלשהי בעת החתימה על המסמך. כמו כן, ולחיזוק אי-ידיעת האב, בית המשפט הכריע כי גם לפי רישומי בית המשפט לא נמסר פסק הדין לאב וכי לא יכל לדעת על ההכרעה, וזאת בייחוד היות והמזונות הגבוהים הללו לא נתבעו מהאב במשך כל השנים.
בשלב השני, ביהמ"ש בחן את השאלה בדבר סיכויי הצלחת האב בשינוי ההכרעה אשר ניתנה בהעדרו. נקבע בפסיקה קודמת, כפי שהוזכר במקרה זה, כי המבקש בביטול ההכרעה צריך להראות שהגנתו אפשרית ולא מחוייב להראות כי היה זוכה בהליך. בעניין זה, הוכרע כי בית המשפט אשר פסק את סכום המזונות המחודש סטה מהקביעה הכללית בפסיקה, לפיה הצרכים הבסיסיים של קטין נאמדים בכ-1,200 שקלים. כאמור, בפועל בית המשפט פסק מזונות על סך 2,500 שקלים, וזאת ללא שנבחנה יכולת התשלום על-ידי האב. מכאן מוסק כי הגנת האב בהחלט היתה אפשרית.
ההכרעה: ביהמ"ש ביטל את פסק הדין הקודם וחייב את האב בתשלום מזונות על סך 1800 שקלים עבור כלל התקופה. כמו כן, נפסקו הוצאות נוספות. נקבע כי מסכום זה ניתן לקזז את המזונות ששילם האב במהלך השנים על סמך פסק הדין למזונות שניתן בבית הדין הרבני.
.jpg)
