סעיף 482(א) לתקנות סדר הדין האזרחי מסמיך את בית המשפט לקבוע מי הוא מורשה לקבלת כתבי בית דין עבור בעל דין. הסעיף מסמיך לכך מנהל או מורשה העוסק בעניינו של הנתבע בישראל. המקרה שלפנינו מדגים את הפרשנות של בית המשפט לשאלה מי הינו בגדר "מורשה".

 

יש לכם שאלה?
פורום תביעה אזרחית

 

התובעת התקשה בהסכם עם הנתבעת 1, במסגרתו התובעת הזמינה כ-3,000 יחידות מיתוג, לחיבורי קבלים לרשת החשמל. דא עקא, שלאחר שהעסקה יצאה לפועל, התובעת גילתה כי מרבית היחידות היו פגומות, וגם אלו שנבדקו ונמצאו תקינות, התקלקלו לאחר תקופת עבודה קצרה.

 

התובעת הגישה תביעה כנגד הנתבעת 1, וכן כנגד הנתבעת 2, החברה שייצרה את יחידות המיתוג בארצות הברית,. המצאת כתב התביעה לנתבעת 2 היה באמצעות המבקשת, וזאת בהתאם לתקנה 482(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, אשר מאפשרת למורשה בהנהלת עסקים לקבל כתבי בית הדין עבור בעל דין.

 

משלא התקבלה תגובתה של הנתבעת 2, התובעת הגישה בקשה למתן פסק דין כנגדה, בהסתמך על המסירה אשר התבצעה על ידי המבקשת.

 

מנגד, המבקשת הגישה בקשה לשלול את מעמדה כמורשה לקבלת כתבי בית דין עבור הנתבעת 2, וטענה כי המסירה אשר בוצעה באמצעותה לא הייתה כשרה ולא הצדיקה מתן פסק דין כנגד הנתבעת 2. המבקשת טענה כי מעולם לא הציגה את עצמה כסוכן בלעדי או נציג מורשה של הנתבעת 2, ולכן לא היה נכון להטיל עליה אחריות לקבלת הנתבעת 2 את כתבי בית הדין.

 

הכרעת בית המשפט

 

לאחר שמיעת העדים ובחינת הראיות, השופטת קיבלה את עמדתה של המבקשת, וקבעה כי היא שימשה כסוכנות של הנתבעת 2 בישראל בלבד, ואף לא סוכנות בלעדית. עובדה זו, אליבא דשופטת, לא הפכה אותה למורשה לקבלת כתבי בית דין עבור הנתבעת 2 בישראל, שכן הקשר בין החברות היה מסחרי גרידא.

השופטת ציינה כי אזכורה של הנתבעת 2 באתר האינטרנט של המבקשת, גם הוא לא לימד על היותה מורשה לקבלת כתבי בית דין עבורה.

השופטת עמדה על המבחנים אשר נקבעו בפסיקה לצורך הכרעה בשאלת ההרשאה לקבלת כתבי בית דין. מבחנים אלו ציינו את אינטנסיביות הקשר; בחינת ההמצאה מנקודת מבט נורמטיבית; הבחנה בין "סוכן מכירות" לבין מי שמקיים שיתוף פעולה עסקי של ממש.

 

כאמור, במקרה זה השופטת הכריעה כי המבקשת שימשה כסוכנת מכירות של הנתבעת 2 בלבד. מכיוון שכך, גם קיומו של קשר עסקי אינטנסיבי שהיה בין המבקשת לבין הנתבעת 2, לא הספיק בכדי להפוך את הראשונה למורשה לפי מבחני הפסיקה.

 

השופטת הדגישה כי התובעת למדה על קיומה של המבקשת באמצעות הנתבעת 1, אשר ביקשה שהנתבעת 2 תחלוק עימה את נטל התביעה.

 

לאור על האמור לעיל, בית המשפט הכריע כי למרות הפרשנות המרחיבה אשר ניתנת דרך קבע לתקנה 482(א), במקרה זה לא היה ניתן לראות את המבקשת כמי שהייתה בעלת סמכות לפי דין להעביר כתבי בית דין לנתבעת 2. לפיכך,בית המשפט קיבל את בקשת המבקשת, ודחה את בקשת התובעת למתן פסק דין כנגד התובעת 2.