כאשר הורים מחליטים כי הם אינם רוצים ו/או מסוגלים לגדל את ילדם, הם יכולים להעבירו לאימוץ. לעיתים, ההחלטה להוציא את הילד מרשות הוריו מתקבלת על ידי רשויות הרווחה, לאחר שנקבע כי ההורים הביולוגים אינם כשירים לטפל בילד ולדאוג לו. זאת בשל מצבם הרפואי או התנהגותם, וכאשר אין אפשרות לשינוי מצב זה בעתיד הנראה לעין.
יש לכם שאלה?
במקרים כגון דא, הקטין מוכרז כ"בר אימוץ" על ידי בית המשפט. בשל הפגיעה הקשה בחיי המשפחה ובזכות ההורים הביולוגיים לגדל את ילדם, בתי המשפט מכריזים על כך רק כאשר מתקיימים תנאים מסוימים, הקבועים בסעיף 13 לחוק אימוץ ילדים. בנוסף, לרוב, ההכרזה על הקטין כבר אימוץ נתמכת בחוות דעת של רשויות הסעד, הרווחה והבריאות. דוגמא לדיון בערעור על החלטה מעין זו ניתן לראות בפסק הדין דנא.
במקרה זה, הוגש לבית המשפט לענייני משפחה ערעור על החלטת הערכאה הקודמת במסגרתה הוכרז הקטין כבר אימוץ. המערערת והמשיב הפורמאלי היו הוריו של הקטין, שהתגרשו אך המשיכו לחיות יחדיו. הקטין נולד מחוץ למסגרת הנישואין, והיו לו שני אחים גדולים, אשר חיו במסגרת חוץ ביתית מאז היותם בני שנתיים ושלוש. במהלך החודשים הראשונים לחייו של הקטין, הוריו טיפלו בו בצורה סבירה, כאשר המשיב עבד לפרנסת המשפחה. אולם, בשל הוצאת ילדי בני הזוג בעבר מחוץ למסגרת המשפחתית והעובדה שההורים אושפזו מספר פעמים בעבר במוסד לבריאות הנפש, שירותי הרווחה התקשו להעריך את מסוגלותם ההורית.
לאור הנסיבות, עלה חשש מפני פגיעה בשלום הקטין. לכן, פקידת הסעד ביקשה להכריז עליו כ"קטין נזקק". כאשר הקטין היה בן שמונה חודשים, הוא הוכרז כנזקק והיה נתון להשגחת פקיד הסעד במשך שנתיים. בתקופה זו, נפטר סבו של הקטין ומצבו הנפשי של המשיב הפורמאלי התערער כתוצאה מכך. לבסוף, הוא עזב את הבית. במקביל, מצבה של המערערת החמיר ויכולתה לדאוג ולטפל בקטין נפגעה. על רקע ההתדרדרות במצבם של ההורים ויכולתם לטפל בקטין, מונה לאחרון אפוטרופוס. בשנת 2005, כאשר הקטין היה בן שלוש וחצי, הוגשה בקשה להכריז עליו כבר אימוץ.
הערכאה הדיונית קיבלה את הבקשה תוך התבססות על חוות דעת שהצביעו על היעדר מסוגלות הוריות מטעם המערערת והמשיב, שנבעה ממצבם הנפשי והרפואי. בנוסף, מצבם של שני ילדיהם הנוספים ביטא את חוסר מסוגלותם ההורית של השניים. כמו כן, למרות הסיוע שניתן להורים מטעם רשויות הרווחה לאורך השנים, לא חל שיפור בתפקודם. לכן, בית המשפט פסק כי טובתו של הקטין הייתה בהכרזתו כבר אימוץ לאחר שתנאי סעיף 13א(7) לחוק אימוץ ילדים מולאו. עם זאת, בית המשפט הורה על צמצום תוצאות האימוץ מכוח סעיף 16(1) לחוק. הוחלט שלא להתיר קשר פיזי בין הקטין להוריו ואחיו על מנת שלא לפגוע בראשון. אולם, בית המשפט קבע כי אחת לשנה תשלח למערערת תמונה של הקטין וסמוך לראש השנה, האחרון יוכל לשלוח לאחיו ולמערערת ברכות.
טיעוני הצדדים
המערערת ביקשה לבטל את פסק הדין שניתן. לטענתה, לא התמלאו כלפיה תנאי סעיף 13א(7) לחוק אימוץ ילדים ומשכך, לא היה ניתן להכריז על הקטין כבר אימוץ. לכן, היא ביקשה להחזיר לחזקתה את הקטין תוך המשך קבלת סיוע משירותי הרווחה ושמירה על קשר עם המשפחה האומנת. לחלופין, במידה שהכרזה על הקטין כבר אימוץ תישאר על כנה, המערערת ביקשה לאפשר לה וליתר ילדיה לבקרו במהלך חלק מסופי השבוע והחגים. המערערת הציגה חוות דעת רפואית מטעמה ממנה עלה כי חל שיפור ניכר במצבה הרפואי ומסוגלותה ההורית. בנוסף, המערערת התנגדה לקביעות חוות דעתה של המומחית שמונתה מטעם בית המשפט בעניינה.
המשיב הפורמאלי צידד בעמדת המערערת.
מנגד, היועץ המשפטי לממשלה, המשיב בתיק זה, ביקש להותיר על כנו את פסק הדין של הערכאה הדיונית. נטען כי תנאי סעיף 13א(7) לחוק האימוץ מולאו. זאת משום שהוכח כי המערערת לא הייתה יכולה לדאוג לקטין לאור מצבה הבריאותי והנפשי, וכי לא היה סיכוי לשינוי מצב זה בעתיד. בנוסף, נטען כי פסק הדין היה מפורט ומנומק, והתבסס על חוות דעת רפואיות מהימנות.
דיון והחלטה
השופטת קבעה כי לא היה מקום לבטל את הכרזתו של הקטין כבר אימוץ. זאת משום שקביעת הערכאה הדיונית בעניין התבססה על תשתית ראייתית רחבה שכללה חוות דעת של מומחים רפואיים, דיווחים של גורמי הרווחה, מערכת היחסים בין ההורים עצמם וניסיון העבר של המערערת בטיפול שני ילדיה הגדולים.
על כן, הוחלט שלא להתערב בהחלטה זו. באשר לשינוי תוצאות האימוץ, השופטת דחתה את טענות המערערת ואף צמצמה עוד יותר את התוצאות. שכן, היא הורתה על ביטול משלוח תמונות הקטין לאם, בשל החשש מפני פגיעה בפרטיותו וחוסר הבנתה של המערערת את מערך הכוחות החדש. בנוסף, נקבע כי באפשרותו של הקטין לכתוב למערערת ברכות פעמיים בשנה - ביום ההולדת וסמוך לראש השנה. במידה והוא ימנע מכתיבת הברכות, השופטת הורתה לפקידת הסעד לדווח למערערת על מצב הקטין.
.jpg)
