פעולת הצייד, במהלכה ניצודות חיות בר בטבע, על מנת לנצל את בשרן או פרוותן או לשם שעשוע, מותרת בישראל רק בכפוף לרישיון. אזורי הצייד ואופן עריכתו מוסדרים בחוק להגנת חיית הבר, שנחקק בשנת 1955 ואכיפתו נעשית על ידי המשרד לאיכות הסביבה. ביצוע צייד ללא רישיון עולה לכדי עבירה פלילית, שהסנקציה בצידה הינה קנס מנהלי ואף לעיתים, חילוט של כלי הנשק. דוגמא לכך ניתן לראות בפסק הדין דנא, אשר נידון בבית משפט שלום בחיפה.
יש לכם שאלה?
במקרה זה, נגזר דינו של נאשם שהורשע בעבירות של ביצוע ציד ללא רישיון, ציד חוגלות והחזקת חיות בר, בניגוד לחוק הגנת חיית הבר, התשט"ו – 1955. על פי כתב האישום, הנאשם נתפס על ידי פקח רשות שמורות הטבע במהלך צייד חוגלות. לאחר הפסקת הצייד, הנאשם ביקש מהפקח לרשום בדו"ח כי הוא צד יונים ולא חוגלות והודה במעשיו.
לנאשם הייתה הרשעה קודמות בגין עבירה של ציד חוגלות. בהליך דאז, הנאשם הודה בעבירה ונחתם הסדר טיעון, במסגרתו הושת עליו קנס כספי בסך 4,000 ₪. כמו כן, הנאשם חתם על התחייבות בסך 5,000 ש"ח להימנע מלעבור את אותן עבירות במשך שנתיים.
טיעוני הצדדים
המאשימה ביקשה להשית על הנאשם קנס גבוה בנוסף להפעלת ההתחייבות עליה חתם בעבר. כמו כן, בית המשפט התבקש לחייב את הנאשם בחתימה על התחייבות נוספת, בסכום גבוה יותר, למשך שלוש שנים, בנוסף להטלת עונש מאסר על תנאי. המאשימה הוסיפה וביקשה להורות על חילוט כלי הנשק עמו צד הנאשם את חיות הבר.
לטענת המאשימה, עונשים אלו נדרשו בשל חומרת מעשי הנאשם ומספרן הנמוך של החוגלות שנותרו בארץ. כמו כן, הרי שהנאשם הורשע בגין עבירה זהה כחצי שנה לפני המקרה דנן, אך העונש שהושת עליו לא הרתיע אותו. נטען כי עצם העובדה שהנאשם צד רק חוגלה אחת, לא היה בה כדי להפחית מחומרת מעשיו. זאת משום שהציד נפסק באמצע על ידי הפקח, ואלמלא הפסקתו, יתכן שהנאשם היה ממשיך לצוד חוגלות נוספות, לטענת המאשימה. לבסוף, המאשימה הוסיפה שרישיון הציד של הנאשם לא היה בתוקף בעת האירוע ולכן הוטלה עליו חובה להפקיד את נשקו.
מנגד, הנאשם ביקש להקל בעונשו. הוא הדגיש את העובדה שברשותו נתפסה רק חוגלה אחת וטען כי הציד לא הופסק באמצע. בנוסף, נטען כי לא היה מקום לחלט את הרובה בשווי 6,000 ש"ח, שנרכש מכספו של הנאשם ושימש אותו רק לציד. שכן, חילוטו היה עולה לכדי השתת קנס נוסף. כמו כן, הנאשם הדגיש את נסיבות חייו האישיות: היותו מובטל ואב לארבעה ילדים, וקיומו היה מכוח קצבת ביטוח לאומי שניתנה לו עקב נכות שנגרמה בתאונת עבודה.
דיון והחלטה
לאחר שמיעת טיעוני הצדדים, השופט החליט לקבל את עמדת המאשימה בעניין העונש. ראשית, הובהר כי סמכות בית המשפט לחלט את כלי הציד עוגנה בסעיף 12(א) לחוק להגנת חיית הבר. חילוט זה, למרות שעלה לכדי פגיעה בקניינו של הנאשם, נדרש על מנת להרחיק את הצייד מהעבירה ולמנוע את הישנותה. על כן, על פי ההלכה המשפטית, החילוט לא עלה לכדי עונש נוסף אלא הוא היה בגדר ציווי שנתון היה לשיקול דעתו של בית המשפט, בנוסף לעונש. לדעת השופט, הנאשם היה מודע למעשיו ולתוצאותיהם. זאת לאור אמירתו לפקח לאחר תפיסתו. לכן, לא היה מקום לקבל את בקשתו להקלה בעונשו בהתחשב בעובדה שנמצאה ברשותו חוגלה אחת בלבד.
בפני בית המשפט הוצגה חוות דעת של מומחה, שהצביעה על הקשר שבין ירידת מספר החוגלות בארץ לבין הציד הלא חוקי. השופט הבהיר כי המשך קיומם של חיות הבר בארץ היה בגדר אינטרס ציבורי ברור ולכן היה ראוי להחמיר בהטלת עונשים על ציד בלתי חוקי. בנוסף, הרי שהקנס שהוטל בעבר על הנאשם לא הרתיע אותו, וכך גם ההתחייבות עליה חתם שעמדה בתוקף בעת ביצוע המעשים דנן. משכך, השופט חייב את הנאשם בתשלום קנס גבוה יותר, בסך 7,000 ₪ ובתשלום סכום ההתחייבות עליה חתם בעבר. יתרה מזאת, הנאשם חויב לחתום על התחייבות חדשה בסך 10,000 ₪ ורובהו חולט.
