על מנת להרשיע בביצוע עבירה פלילית, מוטל על התביעה להוכיח כי הנאשם ביצע את המעשה שמיוחס לו מעל לכל ספק סביר. כלומר, במשפט הפלילי ישנה דרישה לרמת הוכחה גבוהה יותר מאשר במשפט האזרחי. אי לכך, הנטל שמוטל על כתפי התביעה גדול יותר. כאשר התביעה לא מרימה נטל זה, הנאשם מזוכה. במקרים בהם הנאשם מכחיש את המעשים המיוחסים לו ומורשע למרות זאת, באפשרותו להגיש ערעור על הכרעת הדין ולנסות לטעון שאשמתו לא הוכחה מעל לכל ספק סביר. דוגמא לקבלת טענה זו ניתן לראות בפסק הדין דנא.
יש לכם שאלה?
במקרה דנן, הוגש לבית המשפט ערעור על החלטת בית משפט שלום בקריות להרשיע את המערער בעבירה של חבלה במזיד ברכב. במסגרת גזר הדין, הוטל עליו עונש של חמישה חודשי מאסר על תנאי. המערער הלין הן על הרשעתו והן על העונש. על פי כתב האישום, המערער פגע במזיד ברכב אחר על ידי הכאת השמשה הקדמית באמצעות מקל. בעקבות זאת, נגרם סדק בחלק העליון של השמשה. גובה הנזק שנגרם היה בסך 900 ₪.
ערעור על ההרשעה
במהלך הדיון בערכאה הראשונה, המערער שב וכפר בעובדות שנטענו בכתב האישום. הוא טען כי בעת האירוע, כלל לא שהה במקום אלא היה בתוך ביתו יחד עם חברו. כלומר, הוא הכחיש כי הוא היה זה שחבט בשמשת הרכב באמצעות מקל. אולם, לאחר שמיעת הראיות, קיבל בית משפט קמא את טענות המאשימה וגרסתה לפיה המערער הוא שחבט ברכב. במהלך גזר הדין, בית המשפט דחה את בקשת הסנגור לבטל את ההרשעה ולהפנות את המערער לשירות המבחן. הוחלט להותיר את ההרשעה על כנה ועל הנאשם הושתו חמישה חודשי מאסר על תנאי. כמו כן, הוא חויב בתשלום פיצוי למתלונן בסך 1,000 ₪.
בכתב הערעור, חזר המערער על טענותיו לפיהן הוא לא היה מעורב בביצוע מעשה הנזק. בנוסף, הוא טען כי גם אם הוא היה מעורב, הרי שלא הוכח ברמת הודאות הנדרשת, כי שבר את החלון. לחלופין, המערער טען כי גם אילו היה מוכח שהוא אכן ביצע את העבירה, היה על בית המשפט להימנע מהרשעתו ולהטיל עליו עבודות לשירות הציבור. זאת עקב נסיבותיו האישיות, העבירה בה הורשע והמעורבות של אנשים נוספים באירוע.
בעיות בזיהוי המערער כעילה לזיכויו
השופטת קבעה, לאחר עיון בראיות שהוצגו בפני בית משפט קמא, היה ניתן להצביע על בעייתיות בזיהוי המערער כמי שעבר את העבירה. על סמך העדויות השונות, נקבע כי ביום האירוע, המתלונן, בעל הרכב, עמד עם חבריו בסמוך לביתו של אבי המערער. המתלונן וחבריו שהו בתוך הרכב, שמעו מוזיקה והרעישו. אי לכך, אבי המערער יצא אליהם וביקש מהם להנמיך את עוצמת השמע. בעקבות השיחה, המתלונן וחבריו נסעו מספר מטרים קדימה. לטענת המתלונן, אז יצא המערער החוצה. האחרון הכחיש זאת.
השופטת קבעה כי בית משפט קמא טעה עת קיבל את עדותו של אחד מחברי המתלונן, שהעיד מטעם התביעה, למרות שהייתה מלאה אי דיוקים וסתירות לעומת עדותו במשטרה. כלומר, השופטת קבעה כי עדות זו לא הייתה מהימנה והביעה תמיכה חד צדדית במתלונן, תוך ניסיון להפליל את המערער. לכן, נטען כי היה לבחנה בזהירות ראויה. בנוסף, מעדות המתלונן במשטרה עלה כי הוא לא ידע להצביע על תוקף רכבו ואף לא הכיר את משפחת המערער וטעה בשם משפחתם.
רק כשנחקר בשנית, הוא ציין את שם המשפחה הנכון. לדעת השופטת, בית משפט קמא טעה גם כשקיבל עדות זו למרות התיקון, מבלי לייחס לכך חשיבות או משקל ראיית נמוך יותר. כמו כן, נפסק כי החלטת בית משפט קמא להתעלם מעדות המערער עצמו, שטען כי על המשטרה היה לערוך מסדר זיהוי, הייתה מוטעית. השופטת קבעה שהיה ראוי לבחון את עדות המערער מול יתר העדויות ולבסס את זיהויו כמבצע העבירה מעל לכל ספק סביר.
לאור על האמור לעיל, הוחלט כי נותר ספק סביר באשר לזיהוי המערער כמי שגרם לנזקי הרכב וביצע את העבירה. לכן, הוחלט לזכות אותו מהעבירה שיוחסה לו בכתב האישום. לבסוף, השופטת הוסיפה כי בקשתו של המערער לבטל את הרשעתו הייתה מוצדקת לאור הנסיבות: האירוע התרחש עת הוא היה בן 18.5 בלבד, ולא היה כל עבר פלילי; בית משפט קמא היה מודע לכך ולעובדה שהעבירה בוצעה בנסיבות לא חמורות, ובעקבות התפרעות בסמוך לבית המערער; בנוסף, המערער טען כי הוא טרם סיים את שירותו הצבאי והרשעתו בדין הייתה עלולה לפגוע ביכולתו למצוא עבודה ראויה לאחר מכן. אולם, לאור ההחלטה לזכות את המערער, השופטת הדגישה שלא היה טעם לדון בבקשת ביטול ההרשעה
