התובענה ייצוגית הינה כלי דיוני המאפשר הגשת תביעה בשם קבוצת אנשים גדולה. במקרים רבים, נגרם נזק משותף לאנשים רבים מאוד, אך נזקו של היחיד זעום יחסית ואינו מצדיק השקעת זמן ומשאבים בהגשת תביעה – התנהגות זו מכונה "תופעת האדישות הרציונלית". מוסד התביעה הייצוגית מאפשר לכל אחד מאותם אזרחים שנפגעו להגיש תביעה בשם הקבוצה כולה. פסק הדין שיינתן בהליך כזה יהווה מעשה בית דין בנוגע לכל אחד מחברי הקבוצה, פרט לאותם נפגעים שבחרו להחריג עצמם מן התביעה. לא בכל מצב ניתן להגיש תובענה ייצוגית, מעיון בחוק תובענות ייצוגיות ניתן ללמוד כי ישנן מספר דרישות סף החייבות להתקיים בטרם תאושר תובענה ייצוגית.
תיאור המקרה
להלן מקרה אשר מדגים מהם השיקולים שניצבו בפני בית המשפט בעת שבחן בקשה לאישור תובענה ייצוגית. הבקשה הוגשה בידי 3 אזרחים אשר בבעלותם מניות של חברה פרטית. מרבית המניות (83%) הוחזקה בידי המדינה ועיריית ת"א. יתרת המניות (17%) נמצאה בידי הציבור. המדינה והעירייה, היוו רוב באסיפה הכללית וכתוצאה מכך שלטו באופן בלעדי בתאגיד. לטענת קבוצת המבקשים, בעלי השליטה בחברה קיפחו את בעלי מניות המיעוט, והפרו את חובותיהם כבעלי שליטה. לטענת המבקשים, הנפגעים מכך הם אזרחים רבים נוספים, ולכן הוגשה בקשה לאישור תובענה ייצוגית.
טענות הצדדים
המבקשים טענו כי בוצעה בידי הרוב עוולה של קיפוח המיעוט לפי סעיפים 191-192 לחוק החברות. עוולה זו באה לידי ביטוי, לטענת המבקשים, בכך שלא חולקו דיבידנדים לאורך השנים, נמנעה מבעלי המניות אפשרות למוכרן במחיר ריאלי ובעלי השליטה חילקו את משאביה של החברה באופן בלתי הוגן. הסעד אותו ביקשו המבקשים היה חיוב המדינה לרכוש את מניותיהם במחיר הוגן, ומתן פיצויים עבור נזקים ומניעת רווחים אשר נגרמו להם בידי בעלי השליטה.
מנגד, המשיבים גרסו כי למבקשים לא הייתה כל עילה אישית או קבוצתית לתביעה זו. לכל היותר, לשיטתם של המשיבים, קמה עילה לחברה עצמה והיא זו אשר הייתה צריכה לתבוע (תביעה נגזרת). מוסיפים המשיבים וטוענים כי חברי הקבוצה לא הצליחו להוכיח כי תנאי הסף לאישור תובענה ייצוגית אכן התקיימו.
דיון והכרעה – אושרה הבקשה לתובענה ייצוגית
בית המשפט בחן האם התנאים המוקדמים לאישור תובענה ייצוגית התקיימו במקרה דנן. בשלב הראשון, בהסתמך על סעיף 4(א)(1) לחוק תובענות ייצוגיות, בחן בית המשפט האם התקיימה עילה אישית לתביעה בעניינם של המבקשים עצמם. בית המשפט השיב לשאלה זו בחיוב. נפסק כי אחת הזיקות המאפשרות הגשת תובענה המצויות בחוק תובענות ייצוגיות התקיימה בפרשה זו. המדובר היה בזיקה בעניין "תביעה הנובעת מזיקה לנייר ערך או ליחידה".
בהמשך לכך, קבע בית המשפט כי נכונה הייתה טענת המשיבים לפיה כאשר הנזק נגרם לחברה עליה לתבוע בעצמה, אך נפסק כי לא בכל המקרים. נקבע כי בשעה שנגרם נזק לבעלי המניות עקב קיפוח המיעוט, ניתן לפעול בדרך של תביעה ייצוגית. המשיך בית המשפט ומצא כי החברה הייתה רווחית מאוד, ויחד עם זאת לא חילקה דיווידנדים לבעלי מניות המיעוט, בעוד שהמדינה והעירייה נהנו מנכסי החברה ובעלי התפקידים זכו למשכורות גבוהות.
לא די בכך, לפי פסיקת בית המשפט, אלא שלא הייתה למשקיעים כל דרך לממש את השקעתם מאחר ומניותיה של החברה לא נסחרו בבורסה, והמדינה הציעה "לרכוש החוצה" בעלי מניות במחיר מאזני שלא שיקף את הערך האמיתי של ניירות הערך. בכך, קבע בית המשפט, קיפחו בעלי מניות הרוב את המיעוט, והתקיימה בעניינם של המבקשים העילה האישית להגשת התובענה.
בשלב הבא בחן בית המשפט את ארבעת התנאים המופיעים בסעיף 8(א) לחוק תובענות ייצוגיות:
- "התובענה מעוררת שאלות מהותיות של עובדה או משפט המשותפות לכלל חברי הקבוצה ויש אפשרות סבירה שהן יוכרעו בתובענה לטובת הקבוצה": בית המשפט מצא כי אכן החשד לקיפוח המיעוט העלה את אותן השאלות בנוגע לכלל חברי הקבוצה (בעלי המניות שאינם המדינה או העירייה).
- "התובענה הייצוגית היא הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת בנסיבות העניין": נפסק כי כאשר מדובר בעוולה של קיפוח המיעוט, הדרך היעילה ביותר היא התביעה הייצוגית. נקבע כי נזקו של כל חבר בקבוצה היה קטן, וסביר להניח שללא התביעה הייצוגית לא היו תובעים כלל.
- "קיים יסוד סביר להניח כי עניינם של כלל חברי הקבוצה ייוצג וינוהל בדרך הולמת": נקבע כי הן המבקשים והן עורכי דינם הציגו עילת תביעה מגובשת ומבוססת, ולא נראה שהיה מניע זר להגשת הבקשה.
- "קיים יסוד סביר להניח כי עניינם של כלל חברי הקבוצה ייוצג וינוהל בתום לב": בית המשפט קבע כי לא התקיים כל ניגוד אינטרסים בין חברה הקבוצה. יתרה מזו, נפסק כי על הטוען לחוסר תום לב מן הסוג המוזכר לעיל, רובץ הנטל להוכיח טענה זו. המשיבות לא הוכיחו זאת.
