לאחר שהוגש כתב אישום נגד נאשם, התביעה יכולה להגיש בקשה לבית המשפט, לעצור את הנאשם עד תום ההליכים נגדו, כלומר עד שבית המשפט יכריע האם הוא חף מפשע או לא. למעצר עד תום ההליכים שתי מטרות עיקריות: מניעת פגיעה בשלום הציבור ומניעת שיבוש הליכי המשפט הפלילי. בכדי להחליט האם להיעתר לבקשת התביעה, על בית המשפט לבחון האם קיימת עילת מעצר והאם קיימות בחומר החקירה ראיות לכאורה, שהצגתן במהלך המשפט יכולה להוכיח את אשמת הנאשם מעבר לספק סביר.
יש לכם שאלה?
זהו עניינה של ההחלטה הבאה. מדובר בעורר אשר נעצר בעודו נוהג ברכב מנועי, למרות שרישיונו נפסל. המשיבה הגישה הצהרת תובע בה נאמר כי בדעתה להגיש כתב אישום ובקשה למעצר עד תום ההליכים. לאחר מכן, המשיבה ביקשה להאריך את מעצרו של העורר בחמישה ימים. בית המשפט המחוזי נענה לבקשת הארכת המעצר, וציין שקיימות ראיות לכאורה ועילת מעצר. ערר זה הוגש מכיוון שבקשת הסנגור לשחרר את העורר לחלופת מעצר, נדחתה. השאלה העקרונית שהתעוררה עקב החלטת בית המשפט המחוזי נגעה לפרשנות סעיף 17 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו 1996.
האם ניתן להורות על חלופת מעצר בדיון להארכת מעצר?
לאחר הגשת כתב האישום, העורר החליט למחוק את הערר, אך ביקש מבית המשפט להחליט בסוגיה העקרונית שהתעוררה עקב החלטת בית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי נעתר לבקשה זו, בכדי להנחות את הערכאות שתחתיו. בדיון הארכת המעצר, בית משפט השלום קבע כי אין לבית משפט סמכות להורות על חלופת מעצר במסגרת בקשה לפי סעיף 17 לחוק סדר הדין הפלילי. השופט ציין כי החלטה זו נלמדה מהעובדה שלגבי מעצרים מכוח סעיפים 13 ו-21 לחוק המעצרים, מצוין במפורש שבמידה וניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של קביעת ערובה ותנאי ערובה, בית המשפט לא יצווה על מעצר.
לעומת זאת, בסעיף 17 לחוק המעצרים אין הוראה דומה. בית המשפט השלום אף ציין כי ההיגיון העומד מאחורי אי הימצאותה של הוראה דומה בסעיף 17, הוא רצון המחוקק להשאיר את ההחלטה האם לשחרר את הנאשם לחלופת מעצר או לא, בידי השופט שידון במעצר עד תום ההליכים ולא בידי השופט שידון בהארכת המעצר.
בית המשפט המחוזי ציין כי לדידו אין היגיון ברעיון לפיו סעיף 17(ד) שולל את שיקול דעתו של השופט הדן בהארכת המעצר, להורות על חלופת מעצר. השופט הוסיף כי מסקנת בית משפט השלום לפיה קיימת לקונה בסעיף 17 לעומת סעיפים 13 ו-21, לא הייתה נכונה. בית המשפט המחוזי הסתמך על פסק דין אלטויל, בו נאמר כי סעיף 17 עוסק בשלב הביניים שבין המעצר לימים לבין המעצר עד תום ההליכים.
בפסק דין זה צוין כי גם בשלב ביניים זה על בית המשפט לאזן בין צרכי המשפט הפלילי, לבין חירות הנאשם.
לאור אמירה זו, בית המשפט המחוזי טען כי גם בשלב שבו כבר הוגש כתב אישום, ונמצאו ראיות לכאורה ועילת מעצר, בית המשפט רשאי להורות על חלופת מעצר.השופט הוסיף בפסק הדין פנייה אל המחוקק, בה ציין כי לטעמו, בשונה מכפי שצוין בהלכת אלטויל, בית המשפט לא חייב לשחרר את הנאשם, גם אם לא ניתנה הצהרת תובע. השופט נימק דעתו זו, וציין כי קיימים מקרים רבים שבהם הצהרת תובע לא ניתנת מטעמים פרוצדוראליים בלבד. לכן, שחרור נאשם שלא ניתנה בעניינו הצהרת תובע, יכול להוות סכנה לציבור.
