מאת עו"ד ג'ון גבע.

לבית הדין האזורי לעבודה בחיפה, הוגשה תביעתה של אסתר ניסים (להלן: "אסתר"), אשר יוצגה על ידי עו"ד וקים וקים, כנגד המוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל"), אשר יוצג על ידי עו"ד רן ניסים.

פסק הדין ניתן ביום 23.01.2008, מאת כבוד השופטת מיכל אריסון-חילו, ולפסק דינה הצטרפו נציגת עובדים הגב' אביבה גלינאור ונציג מעבידים מרעמי ברטל.

התביעה הוגשה בגין ליקוי שמיעה, ממנו סובלת אסתר (להלן: "המחלה"), לטענתה בשל עבודתה כפועלת ניקיון ומגישת אוכל, במפעל רהיטי הגליל (1970 יצוא) בע"מ (להלן: "המפעל").

לטענתה של אסתר, יש להכיר במחלתה כ"מחלת מקצוע", או פגיעת מיקרוטראומה, אשר מקורה בעבודתה במפעל.
אסתר עובדת במפעל 5 ימים בשבוע, במשך כ-21 שנים, ועד היום, וללא אמצעי מיגון לאוזניים.

לעניין חשיפתה של אסתר לרעש במפעל, קבע בית הדין, כי היא נחשפה, במסגרת עבודתה, כל יום, לעוצמת רעש שנעה בין 86 דציבלים לבין 90 דציבלים, לפרק זמן של כשעתיים וחצי מתוך תשע וחצי שעות עבודה יומיות.

בית הדין מינה מומחה לענייני רפואה, ד"ר א. ברקו (להלן: "המומחה"), אשר התבקש להשיב על שאלות בדבר המחלה ממנה סובלת אסתר באוזניה, והאם קיים קשר סיבתי בין המחלה, כ"מחלת מקצוע", לבין עבודתה במפעל. משמע, האם בהתאם לסעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995 (להלן: "החוק"), ניתן לראות במחלה כמחלת מקצוע.

על פי נוסחו של סעיף 79 הנ"ל, מוגדרת "מחלת מקצוע" כך: "מחלה שנקבעה כמחלת מקצוע בתקנות לפי סעיף 85 והוא חלה בה, בהיותה קבועה כמחלת מקצוע, עקב עבודתו אצל מעבידו או מטעמו, ובעובד עצמאי - עקב עיסוקו במשלח ידו".

פרטי מחלת המקצוע, הרלוונטית לעניין התביעה, כפי שמופיעים בתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (ביטוח מפני פגיעה בעבודה), תשי"ד-1954, אליהם מפנה סעיף 85 לחוק, הנזכר בסעיף 79, דורשים, בין היתר, חשיפה לתנאי רעש ממוצעים של לא פחות מ- 85 דציבל, בעבודה ממושכת.

בחוות דעת המומחה, סוכם כי חשיפתה של אסתר לרעש במפעל, הייתה למשך שעתיים וחצי, לא רצופות, שעל אף עוצמת הרעש הגבוהה (בין 86 דציבלים ל- 90 דציבלים), לא יכולה להוות את הגורם למחלתה, אשר הופיעה כ- 3 שנים בלבד לאחר תחילת עבודתה במפעל.

בהתאם, סבר המומחה, כי המחלה נבעה מתחלואה, ולא מחשיפתה לרעש במפעל, בגין עבודתה. משמע, לדעת המומחה, כפי שאימץ בית הדין, לא מדובר במחלת מקצוע כהגדרתה בחוק.

בקשתה של אסתר, למינוי מומחה רפואי אחר, נדחתה על ידי בית הדין, ואף בקשתה לקבלת רשות ערעור, נדחתה על ידי נשיא בית הדין הארצי, כבוד השופט סטפן אדלר.

לטענתה של אסתר, לא ניתן, על סמך חוות דעת המומחה, להצביע על גורם תחלואה מסוים או כל גורם אחר, אשר היווה את הגורם למחלתה, או אף השפיע עליה. עוד טענה אסתר, כי לא ייתכן שבתנאי עבודתה, בה נחשפה לרעש יומיומי, אין כדי לגרום או לפחות לתרום לפגיעה בשמיעה.

המל"ל טען מצידו, כי יש לאמץ את חוות דעת המומחה במלואה, אשר לפיה נשלל הקשר הסיבתי בין המחלה לבין עבודתה במפעל, כפי שנדרש בסעיף 79 לחוק, על מנת להכיר במחלה כמחלת מקצוע.

במחלוקת שבין הצדדים בנוגע לחוות הדעת, פסק בית הדין, כי אין כל פגם בחוות דעתו של המומחה, אשר יש בו כדי להצדיק את דחייתה.

בית הדין הסתמך בפסק דינו, על החלטת בית הדין הארצי בקשר עם בקשתה של אסתר לקבלת רשות ערעור, בה נאמר: "המומחה הרפואי אינו מחוייב בפירוט הגורם לליקוי... ודי בכך שהוא מבהיר במנומק, מדוע אותו ליקוי אינו קשור לתנאי העבודה".

בית הדין הארצי לעבודה בחן את חוות דעת המומחה, ומצא בה מידת פירוט מספקת לשלילת הקשר הסיבתי בין המחלה לבין העבודה במפעל.

בהתאם לכך, פסק בית הדין האזורי, כי דין התביעה להידחות, ככל שהוכח שלא קיים קשר סיבתי כאמור. לא נפסקו הוצאות, היות ונושא התביעה היה בתחום הביטחון הסוציאלי.