ילדיה ובעלה של אישה שהלכה לעולמה, אשר סבלה שנים ממחלת ריאות ונאלצה לחיות באתר בנייה פעיל במהלך פרויקט תמ"א 38 בבניין בבת ים, זכתה לאחרונה בפיצויים מחברת הבנייה שביצעה את הפרויקט.
בית המשפט השלום בבת ים פסק לבני המשפחה פיצוי כולל של 92,200 שקלים בגין נזקים לתכולת הדירה שנגרמו מרטיבות, יתרת דמי שכירות שהחברה לא שילמה ועוגמת נפש על שנים שבהן חיה האם בצל עבודות הבנייה עד לפטירתה. המנוחה נפטרה בשנת 2021 מבלי ששבה לדירתה המשופצת וזכתה ליהנות מתוצאות הפרויקט.
האם החולה נותרה להתגורר בבניין בזמן עבודות הבנייה
המנוחה, בעלת דירה בבניין בבת ים, חתמה בשנת 2010 על הסכם לחיזוק הבניין מפני רעידות אדמה במסגרת תמ"א 38. העבודות החלו בשנת 2018 ונמשכו שנים ארוכות. המנוחה, שסבלה ממחלת ריאות קשה ומוגבלות פיזית, המשיכה להתגורר בדירה גם בזמן העבודות, וסביבת המגורים שלה הפכה בהדרגה לאתר בנייה פעיל ורועש.
עם החמרת מצבה הרפואי פנתה המשפחה לחברה בדרישה לפנותה לדירה חלופית על חשבונה. לאחר משא ומתן הסכימה החברה לשלם 3,000 שקלים לחודש לתקופה מוגבלת, עד להשלמת גרם המדרגות בבניין. בפועל שילמה החברה דמי שכירות עבור עשרה חודשים, אך השופטת קבעה כי היה עליה לשלם שלושה חודשים נוספים מעבר לכך. זאת בהתאם לאומדן הזמן שנדרש לביצוע עבודות התיקון בדירה, ובהתחשב בתשלום שקיבלו דיירים אחרים בבניין לתקופה דומה.
למסקנה זו הגיעה גם מעדות מנהלת הפרויקט מטעם החברה, שאישרה כי דיירים בבניין קיבלו תשלום לתקופה של כשנה, ועדות זו לא נסתרה. על כן נוספו לפיצוי 9,000 שקלים נוספים בגין יתרה זו, שישולמו לעיזבון המנוחה.
נזקי רטיבות במהלך עבודות החיזוק פגעו בתכולת הדירה
אחד מרכיבי התביעה שהוכחו היה הנזק שגרמה הרטיבות לתכולת הדירה. שמאי מטעם המשפחה ביקר בדירה וגילה כי מכשירי החשמל, אף שפעלו, ניזוקו ממנה בצורה חמורה ונוצרו בהם חלודה, עובש ופיגמנטים שהפכו אותם ללא ניתנים לתיקון כדאי.
השמאי ציין גם כי שינויים מבניים שבוצעו בגרם המדרגות לצורך בניית המעלית הצרו אותו ויצרו קושי משמעותי לפנות את תכולת הדירה בעת הצורך. הוא העריך את הנזקים בסך 33,200 שקלים. עדותו לא נסתרה בחקירה נגדית והשופטת קיבלה את חוות דעתו ופסקה סכום זה לטובת האב, שזכה לרכוש מכוח צוואת אשתו המנוחה.
מהו הפיצוי עבור עוגמת הנפש שנגרמה בעקבות תקופה ארוכה של חיים בצל אתר בנייה?
השופטת עסקה בעוגמת הנפש שעברו בני המשפחה וציינה כי המנוחה, אישה שאינה בעלת אמצעים הסובלת ממחלה קשה, נאלצה לחיות באתר בנייה פעיל לאורך תקופה ממושכת. בשלב מסוים הדירה הפכה בלתי ראויה למגורים לחלוטין, ואף כאשר פונתה לדירה חלופית, המעבר עצמו גרם לה לסבל ולטרדה. השופטת פסק פיצוי בסך 50 אלף שקלים בגין עוגמת הנפש שנגרמה לבני המשפחה, ובעיקר למנוחה.
נקודה נוספת שהוכרעה בפסק הדין נגעה לשאלה מי רשאי לתבוע. החברה טענה כי לילדיה של המנוחה אין עילת תביעה מכיוון שאינם בעלי הדירה. השופטת דחתה טענה זו וקבעה כי המנוחה הייתה חתומה על הסכם התמ"א, ולאחר פטירתה עברו זכויותיה החוזיות לבנה שירש את הדירה מכוח הצוואה. לשני הבנים האחרים, שקיבלו זכות מגורים בדירה לכל ימי חייהם, הוכרו הטענות שנגעו לעוגמת הנפש שנגרמה להם.
יש לך שאלה?
בשנת 2021 נפטרה המנוחה לאחר תקופה ממושכת של מחלת ריאות קשה. כשנה לאחר מכן ניתן צו קיום לצוואתה שלפיה הבעלות בדירה עברה לאחד הבנים, ואילו שני בניה האחרים קיבלו זכות מגורים בדירה לכל ימי חייהם ללא תמורה. כשלוש שנים לאחר מותה, בשנת 2024, התקבל טופס 4 לפרויקט חיזוק היסודות בבניין המגורים, המסמל את אישור הגמר הרשמי של הבנייה. כאמור, בסופו של דבר תביעת בני המשפחה התקבלה, והשופטת הורתה לחברת הבנייה לשלם פיצויים עבור נזקי הרטיבות, יתרת דמי השכירות שלא שולמו למנוחה ועוגמת נפש, בסכום כולל של 92,200 שקלים.
ת"א 16010-06-21
