רקע

התובע פנה לחברת שילוח וביקש להיעזר בשירותיה לטובת ייבוא מכולה עם מוצרי חשמל מסין (44 מכונות פופקורן, 10 מכונות נקניקיות, 4 מכונות שתיה ו- 4 מכונות ממתקים). לקראת הגעת המכולה לישראל, העביר התובע לנציג חברת השילוח באמצעות המייל את חשבון הספק ואת רשימת הטובין המיובאים ('Packing List'). בדיעבד התברר כי מסמכי הייבוא שהגישה חברת העמילות לפקידי המכס בפועל שונים ממסמכי הייבוא המקוריים שהעביר התובע לחברת השילוח, כך שהיו הבדלים ביחס לכמויות הטובין, תיאור הטובין ומחירי הטובין בעוד שהסכום הכולל בחשבון הספק נותר זהה. מטרת הזיוף הייתה להתחמק מהצורך להעמיד את הטובין המיובאים לבדיקת מכון התקנים ולקבל אישורי תקינה רלוונטיים.

 

חשדם של פקידי המכס התעורר, המכולה הועברה לבדיקה שבסופה נתפסה וחולטה בהתאם לסמכות המוקנית בחוק עקב אי-התאמה בין תכולת המכולה להצהרת הייבוא, מבלי שהתובע הגיש תביעה להשבת תפוס.

 

 

טענות הצדדים

התובע טען שהעביר לנציג חברת השילוח את מסמכי הייבוא המקוריים בלבד והסביר כי נודע לו על הזיוף רק לאחר שחברת השילוח יידעה אותו אודות החילוט והפנתה אותו לעורך-דין לטיפול בשחרור הטובין. עוד טען התובע כי נציג חברת השילוח התוודה בקולו ששינה את פרטי הטובין וכן נטען שחברת השילוח ניסתה לשכנע את התובע ליטול בעצמו אחריות לזיוף בכך שישגר מכתב מתאים לאנשי המכס.

 

הנתבעות מצידן טענו כי התובע מסר ביודעין הצהרה שאינה משקפת את הטובין שיובאו בפועל, במטרה להפחית את גובה המכס ובניסיון להימנע מהליכי קבלת אישור מכון התקנים על העלויות הנלוות לכך. הנתבעות טענו עוד כי הצורך באישורי תקינה דווח לתובע אשר בתגובה מסר כי חלה טעות ברשימת הטובין המיובאים והעביר רשימה מעודכנת המבטאת שינוי בכמויות הטובין תוך הותרת הסכום הכולל ללא שינוי, כאשר על בסיס רשימה זו הגישה חברת העמילות את מסמכי הייבוא הסופיים. הנתבעות הוסיפו וטענו כי לאחר שנודע לתובע אודות החילוט הוא בחר שלא לבוא בטרוניות לנתבעות אלא נטל אחריות וביקש סיוע במציאת עורך דין שיטפל בנושא.

 

 

פסיקת כב' השופט

כב' השופט עומד על כך שחברת השילוח לא מסרה ראיה כלשהי המעידה על העברת הרשימה המתוקנת אליה ע"י התובע. נציג חברת השילוח לא ידע להסביר איך קיבל את המסמכים המתוקנים כביכול, ואף טען כי לא בוצעה תקשורת במייל (באופן הסותר את העובדה שמסמכי הייבוא המקוריים הועברו אל הנציג במייל ע"י התובע).

 

בהמשך מתאר כב' השופט כי בסמוך להגשת הצהרת הייבוא, הודה נציג חברת השילוח בפני חברו של התובע בכך שהמטרה היא לחמוק מתקן אך החבר הסביר כי חשב שהנציג מתכוון לפעול בדרכים לגיטימיות כדי להימנע מבדיקת מכון התקנים וגרסתו זו של החבר לא נסתרה, במיוחד כאשר לא נמסרה כל עדות מטעם חברת העמילות.

 

כמו כן קובע כב' השופט כי במסגרת ניסיונות הצדדים להגיע להבנות ביניהם בטרם הגשת התביעה (ניסיונות שנכשלו משהבין התובע כי הוא עלול להסתבך בפלילים), הסכימה חברת השילוח לשאת בתשלומים כגון דמי אחסנה וכופר באופן המשקף הודאה (ולו חלקית) באחריותה. בהמשך, כב' השופט מסביר כי עוד לפני הגשת התביעה, נפגש נציג חברת השילוח עם התובע ועם חברו של התובע ומתמלול הפגישה משתמע בבירור כי הנציג מודה בזיוף המסמכים ומנסה להבין כיצד ניתן לפצות את התובע. כך, חברו של התובע מטיח בנציג חברת השילוח כי "אם לא הייתם נוגעים בחשבונות הקונטיינר היה נכנס להליך של תקנים והיה יוצא בצורה מסודרת..." והנציג בתגובה אינו מכחיש את הדברים כאשר המניע לפעולות הזיוף היה רצונו של הנציג להתרברב בכישוריו כדי לזכות בעבודה עתידית מטעם התובע או מטעם חברו של התובע.

 

לסיום מכריע כב' השופט כי הן חברת השילוח והן חברת העמילות אחראיות יחד ולחוד כלפי התובע (בין באופן שילוחי ובין על בסיס רשלנות) ועליהן לפצות את התובע בגין נזקיו ובכלל זה החרדה הרבה שאחזה בו שמא ייאלץ להתמודד עם הליך פלילי ותחושת האובדן עת ירדה השקעתו לטמיון.