בית המשפט רשאי, לאחר שהוגש כנגד נאשם כתב אישום, להורות על מעצרו עד תום ההליכים. מעצר זה יהיה מנת חלקו של נאשם כאשר מתקיימים מספר תנאים – קיומות ראיות לכאורה להרשעתו, לא קיימת חלופת מעצר מתאימה, וישנה עילה להורות על המעצר. הוראה זו אינה עומדת בגפה וישנה שורה של סעיפים המשלימים אותה. לדוגמא, סעיף 61(א) לחוק המעצרים קובע כי נאשם אשר לאחר שהוגש כנגדו כתב אישום היה נתון במעצר למשך תשעה חודשים, ומשפטו בערכאה הראשונה טרם הסתיים בהכרעת דין, ישוחרר ממעצרו בערובה או ללא ערובה.
יש לכם שאלה?
במילים אחרות, במידה ולא הוכרע עניינו של נאשם בתוך תשעה חודשים, זכאי האחרון להשתחרר ממעצרו. עם זאת, המציאות מוכיחה כי הליכים פליליים נמשכים לא אחת למעלה מתשעה חודשים. אי לכך, המחוקק הוסיף חריג לעניין זה בקובעו כי שופט בית המשפט העליון רשאי להאריך מעצרו של נאשם מעת לעת, מעבר לתשעת החודשים, וכל פעם לתקופה של 90 ימים לכל היותר.
עד לשנת 2009 היה הדין זהה לגבי נאשמים בגירים וקטינים כאחד. ביולי 2009 נכנס לתוקפו תיקון מס' 14 לחוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול) אשר קצב מועדים שונים להחזקתם של קטינים במעצר עד תום ההליכים. תחת התקופה בת תשעת החודשים, נקבעה תקופה של חצי שנה בלבד. כמו כן, נקבע כי במידה ועניינו של הקטין לא הוכרע בתוך שישה חודשים, רשאי שופט בית המשפט העליון להאריך המעצר, מעת לעת, עד 45 ימים נוספים.
במרץ השנה, 2011, נכנס לתוקפו תיקון מס' 8 לחוק המעצרים ובו נקבע כי במידה ושופט בית המשפט העליון סבור כי לא יהיה ניתן לסיים הליכים משפטיים בתוך תקופה 90 הימים, בשל סוג העבירה, מורכבות התיק או ריבוי נאשמים\אישומים\עדים, בסמכותו לצוות על תקופת מאסר ארוכה יותר של 150 ימים לכל היותר. תקופה זו יכולה להיות מוארכת אף היא מעת לעת.
קטינים והליכי מעצר
הלכה פסוקה היא כי המפגש בין קטין לבין הליכי המעצר – כל אימת שעומדת לקטין חזקת החפות – מחייב זהירות ופיקוח הדוק מצידו של בית המשפט. אכן, קטינות איננה פוטרת מאחריות פלילית, וזאת כל אימת שהקטין בן 12 לפחות. עם זאת, סוגיית מעצר קטינים דורשת בחינה עצמאית ספיצפית. סעיף 10 לחוק הנוער קובע כי בית המשפט לא יורה על מעצר קטין אלא אם לא ניתן להשיג את תכלית המעצר בדרך אחרת. כמו כן, החוק קובע כי מעצר קטינים יהיה לתקופת המינימום האפשרית.
ברור כי מעצרו של נאשם, קטין או בגיר, כל אימת שלא הוכחה אשמתו, חייב להיות תחום תקופתית על ידי המחוקק. לא בכדי נתונה הסמכות להאריך מעצרו של חשוד לשופט בית המשפט העליון (גם כאשר התיק מתנהל בבית המשפט לנוער או בבית המשפט המחוזי). כמו כן, ההבדל שקבע המחוקק בין קטינים לבגירים בעניין זה מדגיש אפוא את רגישותם של הקטינים להליכי מעצר, קל וחומר כאשר טרם הורשעו הם בדין.
במסגרת פסק דין אשר ניתן לאחרונה בבית המשפט העליון, נקבע כי הארכת התקופה המקסימאלית ל-150 ימים, לפי התיקון שנכנס לתוקפו במרץ השנה, איננה חלה אלא על בגירים. הפסיקה התקבלה במסגרת בבקשתה של המדינה להאריך את מעצרו של קטין – החשוד בסיוע לרצח ועבירות נוספות – ב-75 ימים. המדינה טענה כי היות והמחוקק לא התייחס לקטינים במסגרת התיקון לחוק, יש להקיש את התקופה הנוגעת לקטינים לפי היחס הקודם – אחד לשניים. דהיינו, אם בעבר היה ניתן להאריך מעצרו של בגיר ב-90 ימים, וקטין ב-45 ימים, אזי לאחר הארכת התקופה יש להתיר מעצר נוסף של קטין ל-75 במקום ל-45. בית המשפט העליון דחה קביעה זו. "כל עוד המחוקק לא שינה את הדין הקיים באופן מפורש לגבי קטין, התקופה המקסימאלית שניתן לבקש את הארכתה במצב של חלוף שישה חודשים מעת הגשת כתב האישום ללא הכרעת דין הינה 45 יום", נכתב בפסק הדין.
