תא (ק"ג) 662-00
יורשיו ובני משפחתו של אדם, אשר נהרג מפגיעת משאית קמח במחלף שער הגיא בדרך ירושלים, הגישו כנגד נהג המשאית וחברת הביטוח שלו תביעה לפיצויים מכוח החוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. הנתבעים טענו כי לא מדובר בתאונת דרכים המזכה בפיצויים, וזאת משום שהמנוח ניסה לשים קץ לחייו.
יש לכם שאלה?
לטענתם, הנתבע ראה את המנוח עומד בצד הכביש, ליד רכב הצמוד בדופן הימנית שלו לגדר השוליים. נהג המשאית טען כי המנוח סימן לו לעצור, כמו שמנסים לעצור טרמפ, וכאשר הוא התקרב אליו האחרון השליך עצמו אל גלגלי מכוניתו. האם האירוע הנ"ל הוכח כנדרש, והאם הוכחה כוונת התאבדות מצד המנוח? בית המשפט בחן סוגיות אלה. בית המשפט עיין בעדויות הצדדים וקבע כי הנתבעים לא הרימו את הנטל הדרוש להוכיח שהמנוח גמר בליבו לשים קץ לחייו. אי לכך, נקבע כי אכן מדובר בתאונת דרכים.
בני משפחתו של המנוח טענו כי האחרון נתקע עם רכבו בגדר בשולי הכביש, וכאשר הוא ביקש מרכבים אשר חלפו במקום לעצור ולסייע לו, הוא נפגע מהמשאית ונהרג. נהג המשאית טען כי הוא היה בנסיעה מחיפה לירושלים וכאשר הוא הגיע לשער הגיא הוא הבחין באדם העומד לצד רכב מסוג סובארו בשולי הכביש. לטענתו, נהג הרכב אותת לו לעצור והגביר את קצב הליכתו לעבר השוליים. לפתע, טען נהג המשאית, המנוח "זרק עצמו ונשכב על הכביש". נהג המשאית טען כי רכב אחר, אשר נסע לפניו, היה הרכב אשר פגע ראשון במנוח. לטענתו, הוא לא היה הראשון שפגע במנוח ולאחר שהוא הביט במראה וראה כי רכבים אינם עוצרים ליד המנוח, הוא המשיך בנסיעתו לירושלים.
המשטרה אספה מזירת האירוע ממצאים ודגימות אשר הועברו למעבדה לזיהוי פלילי ולמעבדה ביולוגית במכון המשפטי באבו-כביר. בניגוד לתובעים, אשר מצאו בממצאים הפורנזיקים ממצאים להוכחת תביעתם, הנתבעים הגיעו על בסיס הממצאים הללו למסקנה אחרת לגמרי.
המסגרת המשפטית
חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים קובע כי אין לראות במאורע אשר נגרם כתוצאה ממעשה שנעשה במתכוון, על ידי אדם אשר ביקש לגרום נזק לרכושו או גופו, כתאונת דרכים. סעיף 7(1) לחוק מוסיף וקובע כי לא קיימת זכאות לפיצויים מכוח חוק זה ל"מי שגרם לתאונה במתכוון". הנטל להוכחת החזקה הנ"ל מוטל על שכמו של הנתבע, דהיינו הנהג הטוען לתחולתו (ו/או הגוף המבטח הרלבנטי).
השופט ריבלין, בספרו תאונות הדרכים סדרי דין וחישוב פיצויים, קובע כי הוכחת הסייג איננה יכולה להיות הוכחה במובן הצר של המילה. דהיינו, מוטל על הנתבע להוכיח כי לנפגע הייתה מודעות לטיב הפיסי של התנהגותו ולקיומן של נסיבות אשר עלולות לגרום לתוצאה. כמו כן, יש להוכיח "רצון לגרום לתוצאה זו". מבחינת חוק הפיצויים, קובע השופט ריבלין, "יש לפרש את הכוונה הנ"ל בצמצום ואין די (כמו במשפט הפלילי) במודעות להסתברות קרובה לוודאי".
במילים אחרות, על מנת להוכיח את החזקה הממעטת לפי חוק הפיצויים, לא נדרשת כוונה במובן הפלילי, הרחב, אלא יש להוכיח כוונה במובן הצר ביותר. דהיינו, הוכחה כי ה"מתאבד" היה מודע לכך שמדובר במעשה התאבדות, ולכך שהתוצאה של מותו עלולה להתרחש כתולדה ממעשיו. השופטת דורנר הגדירה כוונה זו כ"כוונה של ממש, אשר ניתן לקבוע שעלתה כדי מזימה ישירה, ואין די בהוכחת רשלנות או פזיזות כדי להחיל סעיף זה".
לא הוכח רצון להתאבד או כוונה לכך
הנתבעים במקרה דנן היו צריכים להוכיח כי המנוח התכוון לשים קץ לחייו. מדובר בהוכחה אשר דרשה "כניסה לנבכי נפשו" של המנוח. בית המשפט קבע כי אמנם לא היה ניתן לשלול באופן מוחלט את האפשרות המדוברת, אך נטל ההוכחה הדרוש לא הורם. בית המשפט החליט כאמור מחמת מספר טעמים עיקריים:
- המנוח רץ אל הכביש כאשר הדרך הייתה דלה בתנועת רכבים. נהג המשאית העיד כי המנוח עמד בשולי הכביש וניסה לסמן לרכבים לעצור לו. "לא ברור אם הוא ביקש טרמפ או עצירת נסיעתם של כלי רכב על מנת שיוכל לחצות את הכביש", נכתב בפסק הדין, "ברי כי כוונת התאבדות אין כאן".
- כניסתו של המנוח לכביש דל ברכבים, תוך שהוא מסמן בידיו למכוניות לעצור, לא התיישבה עם ניסיון התאבדות מצידו.
- בית המשפט מצא הוכחה גם בדבריה של בתו של המנוח בתחנת המשטרה, לאחר היעדרות אביה. הבת טענה כי אמנם אביה היה מאושפז בעבר במוסד לבריאות הנפש, אך הדברים היו שנה וחצי לפני היעדרותו. כמו כן, הבת הוסיפה כי המנוח מעולם לא הצהיר כי בכוונתו להתאבד.
לסיכום,
בית המשפט קבע כי החזקה הממעטת איננה חלה במקרה דנן ויש להכיר במנוח כמי שזכאי בפיצויים מכוח חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. "אין להניח מראש, כי אדם העוצר את רכבו בצד הדרך, אם מתוך החלטה ואם מתוך אילוץ כגון, בשל תקלה ברכבו, או תאונת פח בין כלי רכב או עצמים בדרך, מתכוון להתאבד או לגרום לעצמו נזק. אמנם ייתכן כי עצירה, ירידה או חצייה כאמור משולבות במרכיב התרשלות מסוים ולא יהיה זה מופרך להניח, כי ייתכן והנוהג כך אף מודע לסכנה שבדבר ואף לסיכון כי הוא עלול להיפגע. אך בוודאי, שאין להסיק מכך, כי בהתנהגותו זו, ייחל הנפגע להתרחשות הפגיעה", נכתב בפסק הדין.
.png)
