כאשר ניתנת הלוואה שאינה נושאת ריבית או ששיעורה נמוך מאוד ביחס לריביות המשולמות בשוק, הרי שהלווה הוא שמרוויח מכך. שכן, הוא זוכה להכנסה נוספת המגולמת בגובה הריבית הנגבית בשוק, אותה הוא לא נדרש לשלם. על כן, פעמים רבות רשויות המס מצרפות את רכיב הריבית המקובלת בשוק במסגרת שווי ההכנסה של הלווה. זוהי ריבית רעיונית ודיון בנושא זה ניתן לראות בפסק הדין דנא.

יש לך שאלה?
פורום גביית חובות
פורום יזמות עסקית
פורום הקמת חברה

 

במקרה זה, בית המשפט העליון דן בשאלה האם ניתן לנכות הוצאה שנוצרה בתשלום ריבית רעיונית. על פי עובדות המקרה, המערערת הייתה בעלים של בית דיור מוגן. היא הציעה לדיירים לחתום על הסכמי דיור שאפשרו להם צורות תשלום שונות. במסגרת אחת מצורות אלו, הדייר הפקיד פיקדון בשיעור מסוים במועד חתימת ההסכם ומידי שנה, 2% מהכסף הועבר לידי המערערת. כלומר, 2% מהפיקדון נשחק לטובת המערערת. כך במשך 15 שנים מיום החתימה, כאשר בתום התקופה, נשחק השיעור המרבי של הפיקדון – 30%. במידה שהדייר עזב את בית האבות או נפטר, המערערת שילמה לו או ליורשיו את יתרת הכספים שנותרו בפיקדון, בצמוד לשער הדולר. במסגרת מסלול זה, הדייר התחייב לשלם גם דמי אחזקה חודשיים לצד הפיקדון.

 

רשויות המס ביקשו למסות את המערערת


בעקבות מסלול זה, וההכנסה שנוצרה למערערת בגינו, רשויות המס קבעו שמדובר בהכנסה נוספת החייבת במס, מכוח הוראות סעיף 3(ט) לפקודת מס הכנסה. מנגד, המערערת טענה שהיה מדובר בעסקת חליפין בינה לבין הדיירים שבחרו במסלול זה. לשיטתה, העסקה הייתה שקולה למצב בו הדייר היה מלווה למערערת סכום כסף, שגולם על ידי הפיקדון, ובעקבות זאת זכה בריבית שוק. ריבית זו נרשמה אצל המערערת כהוצאת ריבית. את הריבית הדייר קיבל והחזיר למערערת כתוספת לדמי השכירות – שנרשמו כהכנסה.

 

לטענת המערערת, לאור ניתוח זה היה ראוי לייחס לה מצד אחד תוספת הכנסות מדמי שכירות ומצד שני, תוספת הוצאות ריבית. כלומר, הכנסה והוצאה שקיזזו זו את זו. רשויות המס התנגדו לניתוח זה וטענו שמבחינה כלכלית, לא היה ניתן להבחין בין דייר שמשלם במזומן בגין שירותי הדיור לבין דייר ששילם את הסכום דרך הפקדת פיקדון שלא נשא ריבית. נטען שמכוח פקודת מס הכנסה, היה מקום למסות את הריבית שנחסכה בהלוואה זו.


צורת התשלום – שקולה לשתי עסקאות שונות


חרף עמדת רשויות המס, בית המשפט העליון פסק שהעסקה הייתה שקולה מבחינה כלכלית לשתי עסקאות שיצרו הכנסות והוצאות מקבילות. שכן, בעסקה הראשונה הדיירים העניקו למערערת הלוואה בתנאי שוק – הצמדה וריבית. בעסקה השנייה, הדיירים קיבלו מהחברה שירותי דיור ושילמו בגינם, נוסף לתשלום החודשי, את הריבית שהתקבלה בגין העסקה הראשונה.


מאחר שלא היה מקום להניח שהצדדים פעלו באופן לא כלכלי, היה ניתן לשער שגובה ההכנסות וההוצאות מעסקאות אלו היה שווה ולכן, היה ראוי לבחון כל אחת מהן בנפרד, על פי כללי המיסוי. באשר לניכוי ההוצאות, בית המשפט פסק שהחיוב בגין ההכנסה לא הביא עמו בהכרח את הניכוי בגין ההוצאה. לפיכך, היה צורך לבחון את הניכוי בנפרד. עוד נקבע שהפיקדונות שהתקבלו מהלקוחות שימשו את המערערת ביצור הכנסה עסקית. אי לכך, גם ההוצאות שנבעו מאותם פיקדונות ויוחסו להם היו מותרים בניכוי נגד הכנסתה של המערערת.


אולם, בית המשפט קיבל את טענת רשויות המס בעניין זה וקבע שמאחר והמערערת לא ניכתה במקור את המס שבו הדיירים היו מחויבים, לא היה מקום להתיר את הניכוי בגין ההוצאות שנבעו מהפיקדונות. זאת מן הטעם שלו הניכוי היה מותר, היה נוצר עיוות מבחינת השוויון האופקי והיעילות הכלכלית בשוק.