הרכב שופט ביהמ"ש המחוזי בחיפה קבל עתה ערעורה של המדינה על גז"ד שניתן בבימ"ש לנוער בעניינם של שני קטינים מהגליל המערבי, שהורשעו בעבירות של מעשים מגונים בנסיבות מחמירות (ריבוי עבירות) בשתי מתלוננות בנות 15 בגן ציבורי, החמיר בעונשם והעמיד את עונש המאסר שנגזר על נאשם 1, על 15 חודשי מאסר במקום 10 החודשים שגזר עליו בימ"ש לנוער ואת עונש המאסר שנגזר על נאשם 2 העמיד על 9 חודשים, במקום 6 החודשים שגזר עליו בימ"ש לנוער. שאר חלקי גזר הדין, לגבי כל אחד יישארו בעינם.
הרכב השופטים: אב"ד רון שפירא והשופטים אלכס קיסרי ותמר שרון נתנאל
רקע:
במסגרת הסדר טיעון שנערך בבימ"ש לנוער נערכו שינויים בעובדות כתב האישום המקורי והמשיבים הודו בכתב אישום מתוקן, שאלה עובדותיו:
ביום 8.7.08, בשעה 21:30 לערך, בעת ששתי המתלוננות, שהיו אותה עת בנות 15 שנים, ישבו על ספסל בגן הציבורי שליד ביתן, הגיעה למקום קבוצה של חמישה נערים, ביניהם שני הנאשמים. הנאשם 1, היה אז בן 17 שנים ואילו הנאשם 2 היה בן 16 שנים וחצי.
שלושה נערים מהקבוצה ישבו על ספסל אחר אשר בגן ואילו שני הנאשמים ניגשו אל המתלוננות וביצעו בהן, בצוותא, מעשים מגונים, שלא בהסכמתן החופשית, כשכל אחד מהמשיבים מבצע את המעשים בנוכחות האחֵר, תוך שהם חוברים יחדיו לביצוע המעשים. בשלב מסויים הצליחו שתי המתלוננות לברוח מהמקום.
בימ"ש לנוער קבע, כי מעשי הנאשמים נמצאים ברף הגבוה של המעשים המגונים ודחה את המלצת שירות המבחן שלא לגזור עליהם עונשי מאסר.
שופטי ההרכב שלערעור ציינו את הדברים הבאים: " תמימי דעים אנו עם החומרה בה ראה בימ"ש קמא את מעשיהם של המשיבים ועם הדברים שנאמרו בגזר הדין בנוגע לתסקירי שירות המבחן ולהמלצות השירות. על אף שהמשיבים הביעו, מילולית, חרטה ואמפתיה לקרבנות, שניהם תיארו את מעשיהם באופן חלקי בלבד, תוך שהם ממעיטים מאד בחומרתם, דבר שאינו עולה בקנה אחד עם קביעת שירות המבחן לפיה הם קיבלו אחריות מלאה למעשיהם."
עוד הבהירו השופטים כי המ דובר במעשים מגונים חמורים, שנעשו במתלוננות בנות 15 שנים בלבד, ע"י נערים המבוגרים מהן בשנה וחצי ובשנתיים.
אין מדובר בנגיעה כזו או אחרת, אלא בסדרת מעשים מגונים קשים שבוצעו בגן ציבורי, הנמצא בקרבת מקום מגוריהן של הקטינות, מקום החשוף לעין כל, תוך שהמשיבים כופים עצמם על המתלוננות, על אף התנגדותן ועל אף בכייה של המתלוננת 1. מפירוט המעשים בכתב האישום, כמו גם מתסקיר קרבן העבירה לגבי המתלוננת האחת ומהנימוקים לסירוב המתלוננת האחרת לעריכת תסקיר, עולים בבירור תחושות הפחד והאימה שאחזו במתלוננות, כמו גם תחושות חוסר אונים, ניצול, השפלה ובושה שחוו בעת ביצוע המעשים ומאז ואילך.
ביצוע סדרת מעשים חמורים, כפי המתואר בכתב האישום, במקום ציבורי, בנסיבות ביצועם, מצביעים לא רק על אכזריות והעדר גבולות, אלא גם על עזות מצח, ועל שאננות ובטחון מצד המשיבים, כי לא יאונה להם כל רע.
היות נאשם קטין בעת ביצוע העבירה מהווה שיקול משמעותי במסגרת שיקולי הענישה. במיוחד לגבי קטינים מצווה ביהמ"ש לבחון דרכי טיפול ושיקום וככל שיש סיכוי לשיקום, להעדיף, דרך כלל, את דרך השיקום והטיפול.
אולם אין זה השיקול היחיד. על ביהמ"ש ליתן דעתו גם לשיקולים נוספים ובכללם - גיל הקרבנות ועליו לשים דגש מיוחד על הצורך בהגנה על קרבנות שהינם קטינים. ודוק: על ביהמ"ש ליתן דעתו לא רק לקטינים בהם בוצעו מעשי העבירה ולנזק שנגרם להם, אלא גם, ובמיוחד, לקרבנות הפוטנציאליים, העתידיים, העלולים להינזק ולתרום את חלקו בהרתעת אחרים, באמצעות ענישה מחמירה.
אין צורך להכביר מילים בדבר הנזק הנגרם לקטינים ובמקרה דנן – לקטינות, כתוצאה ממעשים מסוג אלה בהם הורשעו המשיבים. החובה המיוחדת להגן על קרבנות קטינים, המוטלת על ביהמ"ש, נובעת, בין היתר, מכך שבשל קטינותם וחולשתם קל יותר לפגוע בקטינים ואף עוצמת הפגיעה ותוצאותיה קשות וחמורות יותר, במיוחד כאשר מ דובר בעבירות מין.
בענייננו, קבעו השופטים, מעשי המשיבים גרמו לקטינות נזק חמור, אשר נראה כי ישפיע קשה על חייהן גם בעתיד. כך עולה מתסקיר קרבן העבירה באשר למתלוננת 1, לפיו הפגיעה במתלוננת זו, בכל התחומים – הנפשי, הלימודי, החברתי והמשפחתי, הינה קשה ביותר, וכך גם ניתן להבין מהעובדה שהמתלוננת 2 והוריה סירבו לעריכת תסקיר קרבן ומהנימוקים שניתנו על ידם לסירובם זה.
על ביהמ"ש לתרום את חלקו בהגנה על קטינים, לא רק באמצעות רטוריקה מחמירה, אלא, כאמור, באמצעות ענישה ממשית ומחמירה, אשר תהווה גורם הרתעתי ויהיה בה כדי להרתיע לא רק אותם, אלא גם נערים אחרים מלבצע מעשים מסוג זה, הפוגעים כה קשה בקורבנות חסרי הישע, בחייהן ובעתידן.
השופטים הבהירו כי גם בשעת מעשה הבינו הנאשמים היטב את האיסור שבמעשיהם ושהם כופים עצמם על המתלוננות, אולם העדיפו לתת דרור ליצריהם. אין ספק שכליאתם מאחורי סורג ובריח לתקופות משמעותיות, אינה דבר קל, כלל ועיקר, אולם חומרת המעשים וכל האמור לעיל מחייבים זאת.
השופטים הוסיפו כי גם בהביאם בחשבון את גילם של הנאשמים בעת ביצוע העבירות, את עברם הנקי, את נסיבותיהם האישיות (ובכלל זה מחלת אימו של נאשם 2) ואת האמור לזכותם בתסקירי שירות המבחן, העונשים שהוטלו עליהם חורגים לקולא באופן המצדיק התערבות בעונש המאסר שנגזר על כל אחד מהם והחמרה ברכיב זה של גזר הדין, אם כי, בהיות ההרכב ערכאת ערעור לא ימצה עמם את הדין ויתערב בעונשי המאסר במידה מתונה בלבד.
ענ"פ 184-03-10 ניתן 8.7.10
