חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה - 1965, הוא חוק אשר נועד להגן מפני פרסום המהווה לשון הרע. חוק זה כולל בתוכו מנגנון תביעה אזרחי אשר מאפשר לתבוע בנזיקין את המפרסם דברי לשון הרע. במקרי לשון הרע, החוק גם מאפשר להעמיד לדין פלילי את המפרסם. בפרשה הנידונה בפני בית המשפט ניצבה תביעה אזרחית בנושא לשון הרע, והוא היה צריך להכריע האם מרכיבי העוולה התקיימו ומה היה סכום הפיצוי הראוי בנסיבות המקרה.
יש לך שאלה?
פורום לשון הרע
פורום נזיקין
פורום פלילי
התובע בפרשה זו הגיש תביעה נזיקית בגין עוולת לשון הרע כנגד ד"ר איריס בר און, לפיצוי בסך 150,000 שקלים. על פי העובדות אשר נטענו בכתב התביעה, הצדדים חיו כידועים בציבור למעלה מעשר שנים. עם פרידתם, התובע הגיש תביעת מזונות ותביעה רכושית כנגד הנתבעת. דובר בשתי כתבות אשר פורסמו בעיתון מעריב, תחת מדור הרכילות "ליאורה". כפי שצויין בפסק הדין, "לטענת התובע יש בפירסומים הנזכרים משום פרסום לשון הרע כנגדו, שכן הפירסומים כוללים הטחת מילים בוטות ומעליבות כלפיו ע"י הנתבעת, דוגמת- 'פלגמט', 'אינווליד', 'כלומניק', 'לוזר', 'מפגר', 'פרענק פארעך', שנועדו לבזותו ולהשפילו, אמירות פוגעניות דוגמת – 'יש לו כולה שתי תותבות, קסטנייטות', 'יש לו כולה שתי שערות', 'הוא בכלל יודע לקרוא?', וכן אמירות שכל תכליתן להציגו כסחטן וחמדן החובר לנשים שונות על מנת להערים עליהן ולזכות מכספן – 'הפנטזיה שלו להתבסס ושמישהי תפרנס', 'עכשיו יש לו איזה שולי אחת...חכי איך הוא יקרקס לה את הצורה'".
מנגד, הנתבעת הכחישה את טענות התובע, וציינה כי "הדברים המצוטטים בשמה אינם מדויקים והם מייחסים לה אמירות וביטויים שכלל לא נאמרו על ידה". בנוסף, הנתבעת טענה כי הדברים אשר נאמרו לכאורה לכל היותר הוו "הבעת דיעה לגיטימית באשר להתנהגותו של התובע אשר הגיש כנגדה תביעות מזונות ורכוש".
רכיבי עוולת "לשון הרע" - רכיב הפרסום
בית המשפט סקר בפסק דינו את רכיבי עוולת לשון הרע, כפי שמופיעים בחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה - 1965, שהם, בעיקרם, פירסום ולשון הרע. לעניין הפירסום, על פי סעיף 2 לחוק, די בכך שהדברים הושמעו בפני אדם נוסף זולת האדם הנפגע. בעניין זה, היה ברור כי הרכיב התקיים היות ודובר בפרסומים בעיתון מעריב. יש לציין כי בית המשפט הזכיר שלפי סעיף 11(א) לחוק איסור לשון הרע, האחריות היא גם על מפרסם הדברים, אך במקרה זה התובע בחר להגיש תביעתו רק כנגד הנתבעת ולא כלפי העיתון אשר פירסם את הדברים הללו.
בית המשפט התייחס לטענתה של הנתבעת, לגבי כך שהדברים שאמרה סולפו על ידי כתבת המדור, וקבע כי עדותה של כתבת המדור הייתה מהימנה. כלומר, הדברים צוטטו כפי שהנתבעת אמרה אותם בפועל.
רכיב לשון הרע
לאחר מכן, בית המשפט ניגש לבחון אם התקיים מרכיב לשון הרע. בית המשפט הזכיר כי "המבחן להתקיימות לשון הרע הוא מבחן אובייקטיבי, בו נבחן הפרסום במשקפיו של האדם הסביר ובענייננו הקורא הסביר", וכי "בית המשפט העליון קבע, לא אחת, כי גם קללות, חרפות וגידופים מהווים לשון הרע וזאת כאשר הקשר הדברים, נימתם ותכליתם אכן מלמדים על כך". בעניין זה, בית המשפט קבע כי היה ברור שהכינויים השונים ביזו והשפילו את התובע, וכי לא היה מדובר "בקללה או גידוף שנאמרו בהיסח הדעת במהלכה של מריבה", אלא "אמירתם הייתה אמירה יזומה שתכליתה – הכפשה הקנטה וביזוי".
שיעור הפיצויים
בפסק הדין, צוטט סעיף 7א'(ב) לחוק זה, והוזכר כי הפיצוי המירבי לפי סעיף זה הוא 50,000 שקלים, כאשר לבית המשפט שיקול דעת מה הסכום שאותו ראוי לפסוק. בית המשפט דן בשיקולים הרלוונטים, על פי ההלכה הפסוקה, בעת פסיקת הפיצוי בתביעה מעין זו: "בפסיקת פיצויים בגין לשון הרע יתחשב בית המשפט, בין היתר, בהיקף הפגיעה, במעמדו של הניזוק בקהילתו, בהשפלה שסבל, בכאב והסבל שהיו מנת חלקו, ובתוצאות הצפויות מכל אלה בעתיד. הבחינה היא אינדיבידואלית. אין לקבוע "תעריפים". בכל מקרה יש להתחשב בטיב הפרסום, בהיקפו, באמינותו, במידת פגיעתו ובהתנהגות הצדדים". בעניין זה, בית המשפט לא התעלם מ"אלמנט הזדוניות האופף את אמירותיה של הנתבעת וידיעתה שדבריה הפוגעניים הנאמרים לעיתונאית רכילאית יפורסמו ברוב עם".
לאור האמור, בית המשפט החליט לחייב את הנתבעת בפיצוי התובע בסך של 50,000 שקלים בגין הפירסומים נשוא התובענה, וחייבה ב-7,000 שקלים נוספים עבור הוצאות המשפט של התובע.
