ההסדר המופיע בסעיף 42 לחוק הירושה, התשכ"ה - 1965, קרוי בשם "יורש אחר יורש". על פי הסדר זה, המוריש מורה כי במותו יירש אותו יורש א', וכי לאחר מותו של יורש א', יירש את העיזבון יורש ב'. המקרה הקלאסי המובהק הוא מקרה של צוואה משותפת בין בני זוג, לפיה לאחר מות האחד כל הרכוש יעבור לבן הזוג השני, וכי לאחר מותו של השני כלל הנכסים יועברו לילדיהם. התקופה המצויה בין מועד קבלת הרכוש על ידי יורש א' לבין העברתו ליורש ב' קרויה "תקופת ביניים". על פי ההלכה הפסוקה והחוק, בתקופה זו יכול יורש א' לנהוג ברכוש כאילו הוא בעלו, אך הוא אינו יכול לגרוע מחלקו של יורש ב' על ידי צוואה משלו. הפרשה הנידונה עסקה בעיקר בכך.
יש לכם שאלה?
הוריהם של הצדדים ערכו צוואה משותפת בעדים. על פי הצוואה, לאחר מות הבעל כלל הרכוש היה צריך להיות מועבר אל האם (ולהפך), ולו שניהם ילכו מן העולם על הנכסים להתחלק בחלקים שווים בין ששת ילדיהם. בצוואה המשותפת נקבע כי הדירה תימסר לאחת מבנותיהם, התובעת בהליך זה, על מנת שיהיה לה מקום לגור, וזאת כל עוד היא בין החיים. בפועל, אם הצדדים העבירה את הזכויות בדירה לאח התובעת, אחד הנתבעים בהליך זה.
טיעוני הצדדים
התובעת טענה כי אמה תפקדה כנאמן על הנכסים, לאור הצוואה, וזאת עד לרגע פטירתה, בו הנכסים עתידים היו להתחלק על פי הצוואה. לפיכך, נטען כי העברת הזכויות נעשתה שלא כדין ובית המשפט התבקש לבטלה.
מנגד, הנתבעים טענו לטענת שיהוי וחוסר תום לב, שכן תביעה זו הוגשה למעלה מעשר שנים מיום עריכת הצוואה והעברת הנכס אל האח הנתבע. כן נטען כי רק מחצית מן הדירה הייתה שייכת לאב, וכי עם פטירתו האם הפכה להיות הבעלים החוקיים של הדירה, ולכן היא הייתה יכולה למסור את הדירה לבנה הנתבע – אפילו אם זה נעשה, כביכול, בניגוד לצוואה שנערכה.
הכרעה
בית המשפט קבע כי צוואה זו נערכה על דרך של "יורש אחר יורש", כפי שמתאפשר לפי סעיף 42 לחוק הירושה, התשכ"ה - 1965. בית המשפט פסק שבצוואה הנידונה האב המנוח לא הגביל את האם כלל לגבי האופן בו היא הייתה צריכה לנהוג בנכסים שבבעלותה, ולכן, נקבע כי "לא הייתה שום מניעה חוקית על האם לתת את המקרקעין לאח בחייה". בית המשפט מצא לכך אינדיקציה בצוואה שנערכה, שכן ההגבלה באחד מהסעיפים הוחלה רק על ילדיהם ולא עליהם עצמם. כמו כן, בצוואה הצדדים סיכמו כי כל אחד מהם רשאי לבטלה בדרך הקבועה בחוק, ולכן, לא הייתה מניעה מהאם להעביר את הדירה לבנה.
בית המשפט הבהיר כי התנהלותה של האם לא נבעה מחוסר תום לב, אלא מתוך רצון להיטיב עם בנה אשר סעד אותה במהלך ימיה האחרונים. בעניין הטענה כי האם הופקדה כנאמן בנכסים, בית המשפט קבע, על פי ההלכה הפסוקה, כי העובדה שההורים רצו להוריש יחדיו את הרכוש לילדיהם לא התפרשה כהגבלת כוחה של הראשונה לעשות שינוי בחלוקת הירושה. לפיכך, בית המשפט דחה את התביעה וחייב את התובעת בהוצאות הנתבע בסך 8,000 שקלים.
