עתירה נגד מכרז על בסיס הבטחה שלטונית שניתנה ללא סמכות

כאשר אדם פרטי מתחייב לבצע פעולה מסוימת, במרבית המקרים יהיה ניתן לאכוף את ההתחייבות הנ"ל. אולם, כאשר המתחייב מבצע את ההתחייבות בשם רשות ציבורית, לא תמיד יהיה זה פשוט לנקוט באמצעי וצעדי אכיפה. המשפט בישראל אומנם מכיר בכך שלפעמים, התחייבות של רשות ציבורית עשויה לחייב אותה, אולם כפי שנראה להלן, ישנם גם מצבים בהם הרשות תוכל שלא לקיים את הבטחתה.
במקרה זה מדובר בעתירה מנהלית אשר הוגשה על ידי העותר לבית המשפט לעניינים מקומיים. מטרת העתירה הייתה לפסול מכרז שנערך על ידי המועצה המקומית. המכרז עסק במתן שירותי הסעות למועצה המקומית. העותר ביקש לפסול את המכרז בשל פגמים שנפלו בניהולו.

טענות הצדדים

העותר טען כי במהלך שנת 2004 הוא התקשר עם המועצה המקומית בהסכם למתן שירותי הסעות במיניבוסים. לדבריו, ההסכם התנהל במשך שנתיים, ובכל אותו הזמן מעולם לא התלוננו על שירותיו. לטענת העותר, ניתנה לו הבטחה כי השירותים שהוא מספק למועצה יימשכו למשך תקופה של 5 שנים לפחות. העותר הוסיף כי הבטחה זו ניתנה לו על ידי ראש המועצה הקודם, גזבר המועצה, ואף על ידי ראש המועצה הנוכחי. "לפתע פתאום, ביום 28.6.06 קיבלתי מכתב מהמועצה ובו הודעה על כך שייערך מכרז לקביעת נותן שירותי ההסעות לבתי הספר בשנת 2006", טען העותר. לדבריו, לאור ההפתעה, הוא טען כי פנה אל ראש המועצה. העותר טען כי ראש המועצה הודיע לו כי ההודעה על פרסום המכרז נעשתה ללא ידיעתו, ולכן הוא ידאג לבטל את המכרז. העותר אף הגיש לבית המשפט את ההקלטות של השיחות עם ראש המועצה, ואת התמלול של השיחות. למרות הבטחה זו, נודע לו כי נערך המכרז וזכתה בו חברה אחרת.

המועצה המקומית טענה כי על פי הוראות החוק, היא הייתה מחויבת לבצע מכרז. במסגרת בדיקה של משרד הפנים, התברר כי המועצה המקומית ערכה הסכמים שלא במסגרת מכרזים, ולכן הופסקו כל ההתקשרויות שנעשו ללא מכרזים. לטענת המועצה, היא הודיעה בכתב על קיום המכרז והעותר כלל לא הציע את מועמדתו. לגבי טענת ההבטחה שניתנה לעותר, נטען כי גם אם הייתה "סוג של התחייבות", הרי שלא היה מדובר ב"התחייבות בעלת תוקף משפטי". המועצה טענה כי דבריו של ראש המועצה לא היו יכולים לחייב את הרשות המקומית. כלומר, נטען כי גם אם העותר היה מוכיח שניתנה לו "הבטחה שלטונית", הבטחה זו ניתנה ללא סמכות. אי לכך, טענו במועצה, ההבטחה הייתה בלתי חוקית ובלתי ברת ביצוע.

הכרעת בית המשפט

בית המשפט דחה את העתירה וזאת ממספר נימוקים שנסקור אותם אחד לאחד. ראשית, בית המשפט קבע כי העתירה הוגשה בשיהוי רב. העותר ידע על קיום המכרז ביוני 2006 אך הוא הגיש את העתירה רק בסוף חודש אוגוסט. איחור בהגשת העתירה פגע באינטרסים של הרשות וכלל התושבים. השופטים ציינו כי היה די בטעם זה בלבד על מנת לדחות את העתירה. כמו כן, בית המשפט קבע כי מאזן הנוחות עומד לזכות המועצה המקומית. העותר היה חייב להשתתף במכרז, ולכן הוא לא היה זכאי מלכתחילה להשתתף בנוהל הצעות המחיר. כלומר, גם אם העתירה תתקבל, הרי המכרז לא יבוטל אלא הוא ינוהל מחדש אבל רק על סמך ההצעות שהוגשו. לעומת זאת, נקבע כי היות ולשאר חברות ההסעה היה עלול להיגרם במצב כגון דא נזק גדול מדי, היה מקום לדחות את הבקשה כאמור.

הבטחה שלטונית ללא סמכות

שלישית, בית המשפט בחן את טענת העותר בדבר ההבטחה השלטונית אותה קיבל. בפסק הדין נקבע כי רשות מקומית מחויבת למלא הבטחה שלטונית רק כאשר נותן ההבטחה היה מוסמך לתת אותה, כאשר ההבטחה ניתנה בכוונה שיהיה לה תוקף משפטי וכאשר המבטיח יכול למלא אותה. במקרה הנוכחי, בית המשפט קובע כי כל אחת מדרישות אלו לא מתקיימת. יתר על כן, רשות מקומית מחויבת בביצוע מכרז על פי חוק. הרשות לא יכולה להתחייב שלא לבצע את חובתה הציבורית, ולהתחייבות זו אין תוקף.

התחייבות מסוג זה עומדת בניגוד מוחלט לטובת הציבור, ולכן היא בטלה מעיקרה. ההבטחה שניתנה לעותר, גם אם ניתנה, ניתנה בחוסר סמכות ונוגדת את האינטרס הציבורי. לסיכום, בית המשפט דחה את עתירתו של העותר. העתירה נדחתה גם בשל שיהוי, אולם בית המשפט דחה אותה גם לגופה. הטעם העיקרי הינו שגם אם ניתנה הבטחה שלטונית, הרי שאין מקום בנסיבות מקרה זה לקיימה. העותר חויב בהוצאות משפט בסך 7,000 ₪.