עתירת חבר מועצה כנגד ראש עירייה למסור פרטי מידע

כל אזרח במדינה יכול להגיש עתירה מנהלית נגד החלטה שלטונית זו או אחרת, במידה וזכותו נפגעה שלא כדין, כתוצאה מההחלטה. הלכה למעשה, מטרתה של העתירה המנהלית היא לאפשר לאזרח לתקוף גוף שלטוני זה או אחר שפעל בצורה לא תקינה ובניגוד לכללי המנהל התקין. עם זאת, גם מגיש העתירה נדרש לעמוד בחובות שונות בעת הגשתה. במידה והוא אינו עומד בחובות אלו, עתירתו תדחה. דוגמא לכך ניתן לראות בפסק הדין דנא.

במקרה זה, הוגשה לבית המשפט עתירה מנהלית למתן צו המורה למשיבים – ראש העיר קריית אתא ומנכ"ל העירייה, למסור לידי העותר, חבר המועצה, פרטי מידע שונים, מכוח חוק חופש המידע. לטענת העותר, הוא פנה מספר פעמים לעירייה בבקשות לעיין במסמכים, אך פניותיו נדחו. זאת למרות שלטענתו, לפי סעיף 1 לחוק חופש המידע הייתה לו זכות לעיין במסמכים. כמו כן, העותר טען שהוא היה חבר בוועדת הביקורת בעירייה. על כן, בהחלטת המשיבים שלא לאפשר לו לעיין במסמכים, היה משום ניסיון פגיעה בתפקודה של וועדת הביקורת כזרוע נחוצה ברשות המקומית.

מנגד, המשיבים ביקשו לדחות את העתירה מפאת השיהוי הניכר בה היא הוגשה, חוסר ניקיון כפיים ומניעים זרים. עוד נטען שהעותר כלל לא פעל לפי הוראות חוק חופש המידע ולא מיצה את ההליכים הקבועים בחוק לחשיפת המידע. על כן, הרי שבית המשפט היה מנוע מלדון בעתירה מחמת אי מיצוי הליכים מצד העותר.

שיהוי

לפי תקנה 3 לתקנות בתי משפט לעניינים מנהליים, התשס"א – 2000, עתירה מנהלית תוגש במועד שנקבע לכך בחוק ובהיעדר קביעה כאמור, יש להגישה ללא שיהוי ולא יאוחר מארבעים וחמישה ימים מיום שההחלטה פורסמה כדין, או מהיום בו נודע לעותר עליה. לפי הנטען, העותר פנה למשיבים בבקשה לחשוף את המידע במהלך שנת 2005 ו-2006. תשובתם האחרונה של המשיבים בעניין ניתנה ביום ה-19.11.06. כאמור, הם סירבו לחשוף את המידע וכבר במועד זה, העותר ידע שהחלטה זו לא הייתה עתידה להשתנות. עם זאת, הוא המשיך לפנות למשיבים ובחר שלא להגיש עתירה נגד ההחלטה.

בפועל, עתירה זו הוגשה רק בחלוף זמן מה. על כן, השופט קבע שהעותר השתהה בהגשתה ושהיה עליו לפנות לבית המשפט כבר במהלך שנת 2005, כאשר בקשתו סורבה לראשונה על ידי המשיבים. השופט אף הדגיש שניסיונות העותר לשכנע את הרשות לספק לו את המידע, לאחר שבקשתו סורבה מספר פעמים בעבר, היו מיותרים וחסרי ערך. לאור האמור לעיל, נפסק שהעתירה הוגשה בשיהוי ודי היה בכך על מנת לדחות אותה.

אי ניקיון כפיים

לטענת העותר, המשיבים הפרו את חובתם למסור לו מידע מכוח עיקרון חופש המידע וחובת הגילוי. אולם, העותר נמנע מלחשוף את העובדה שחלק מהמסמכים כן הועמדו לעיונו אך הוא סירב לעיין בהם אלמלא המשיבים ימציאו לו העתק. רק לאחר שהמשיבים חשפו פרט זה, העותר הודה בכך שניתנה לו אפשרות לעיין בחלק מהמידע. אולם, הוא טען שהיה על הרשות למסור לו העתק של צילומי המסמכים לצד מתן זכות עיון. השופט דחה טענה זו ופסק שהעתירה הייתה נגועה באי ניקיון כפיים שהצדיק את דחייתה. זאת על סמך ההלכה המשפטית לפיה מי שמפר את חובתו לגלות לבית המשפט את כל העובדות הרלבנטיות לעתירה ומסתיר עובדות מהותיות, אינו זכאי למתן סעד שיפוטי.

חוק חופש המידע

לגופו של עניין, נקבע שהעותר לא הוכיח שעמד בתנאי חוק חופש המידע ושקמה לו הזכות להגיש עתירה לבית המשפט בעניין זה. שכן, העותר לא הוכיח שהמסמכים לגביהם התבקש הצו, שגילויים היה עתיד לפגוע בפרטיות אחרים, נדרשו לו לשם שימושו בתוקף תפקידו ולפיכך, חשיפתם הותרה על פי דין חרף הפגיעה. לסיכום, העתירה נדחתה הן מטעמים של שיהוי וחוסר ניקיון כפיים והן לגופו של עניין.