קבלת עתירה מנהלית אודות סירוב ועדת הערר להעניק לעותר רישיון נשק

סעיפים 4 ו-5 לחוק כלי הירייה קובעים שנשיאה והחזקה של כלי נשק מותנים בקבל רישיון לעשות כן. מתן הרישיון הוא בסמכות פקיד הרישוי, על פי המלצת קצין משטרה בכיר. עם זאת, לפקיד שיקול דעת ובסמכותו להחליט האם לתת רישיון תוך קביעת תנאים והגבלות. אדם אשר נפגע כתוצאה מהחלטתו של הפקיד, רשאי להגיש ערעור לועדת הערר. במידה וגם ההחלטה שהתקבלה על ידי הועדה אינה משביעת רצון, אותו אדם יכול להגיש לבית המשפט עתירה מנהלית. דוגמא לכך בפסק הדין דנא.

במקרה זה, הוגשה לבית המשפט עתירה מנהלית על החלטת ועדת הערר של משרד הפנים, בה הוחלט שלא להעניק לעותר רישיון נשק, בהסתמך על המלצת משטרת ישראל והחלטתו של פקיד רישוי נשק. על פי הנטען, המשטרה טענה שהסיבה בגינה הומלץ שלא להעניק לעותר רישיון נשק הייתה חסויה.

נימוקי העתירה

לטענת העותר, הסתמכותה של ועדת הערר על המלצת המשטרה שלא לתת לו רישיון נשק לא ביססה עילה מספקת לדחיית הבקשה. עוד נטען שהחלטת ועד הערר שדנה בנושא הייתה משוללת בסיס ראייתי ומנוגדת לכללי הצדק הטבעי. שכן, היא ניתנה על בסיס מידע חסוי שלא נחשף בפני העותר. בנוסף, האחרון לא קיבל זכות טיעון חרף בקשתו לאפשר לו להגיב למעשים החסויים שיוחסו לו.

לא זו אף זו, העותר הדגיש שבעבר הוא קיבל רישיון נשק בעת שהתגורר בתל אביב. אולם, בעקבות המעבר לצפון הארץ, הוא לא טיפל במילוי התנאים לקבלת רישיון חדש ולכן לא מימש את ההיתר שקיבל בעבר. לבסוף, נטען שהעותר היה כשיר לשאת נשק ולא היה כל פגם בעברו או בהתנהגותו שהצדיק שלילה וסירוב לבקשה.

מנגד, המשיבות התנגדו לעתירה וטענו שהחלטת ועדת הערר התקבלה לאחר עיון בחומרים מסווגים במשטרה שנאספו בקשר לעותר במשך השנים, לרבות רישומים פליליים מהעבר. על כן, נטען שההחלטה נעשתה בהתאם לסמכות שהוקנתה לוועדה בחוק, התקבלה משיקולים עניינים והייתה סבירה בנסיבות העניין. אי לכך, לא היה מקום לשנותה.

דיון והחלטה

בתחילת הדיון, השופט הדגיש שבקשתו של העותר עלתה לכדי התערבות בהחלטת ועדת הערר. על פי ההלכה המשפטית, היקף הביקורת השיפוטית של בתי משפט בהחלטות שהתקבלו על ידי הרשות המנהלית הינו מצומצם. קרי, בית המשפט לא יכנס לנעליה של הרשות ולא יחליף את שיקול דעתה, כל עוד ההחלטה המקורית לא חרגה ממתחם הסבירות. זאת בפרט כאשר החלטת הרשות המנהלית התבססה על המלצה או חוות דעת של גורם מקצועי.

אולם, במקרה זה נקבע שהייתה עילה להתערבות בהחלטה שהתקבלה. כלומר, העתירה התקבלה. השופט פסק שגם פקיד הרישוי וגם ועדת הערר לא נתנו דעתם למכלול השיקולים הרלוונטיים שנדרשו לצורך ההכרעה בבקשתו של המערער. למעשה, השיקול היחידי שנלקח בחשבון היה המלצת המשטרה, שהתבססה על מידע חסוי.

לא זו אף זו, השופט עיין במידע זה וקבע שהיה מדובר בפרטים שהיו בגדר שמועה בלבד, שלא הבשילה לכדי כתב אישום או הרשעה. כמו כן, המידע נאסף שבע שנים לפני שהעותר הגיש בקשתו. מאז, לא התקבל במשטרה מידע חדש. על כן, השופט קבע שלא היה מקום לייחס למידע החסוי משקל כה רב. זאת בפרט לאור העובדה שהעותר קיבל בעבר רישיון נשק והוא אף היה זקוק לו על מנת להגן על משפחתו ביישוב בו התגורר. בסופו של דבר, נפסק שהחלטת ועדת הערר לא עמדה במתחם הסבירות והעותר נמצא זכאי לרישיון נשק.