סמכות עניינית לדון בתובענה על-פי הסכם שנעשה בין מנהל מס רכוש ובעל חוב

בית משפט השלום דחה את טענה לחוסר סמכות עניינית. בבסיס המחלוקת אשר הייתה בין הצדדים להליך, עמדה שאלת תוקפם של הסכמים שנחתמו בין המבקשים למס רכוש. המשיב טען כי הסמכות לדון בערעור שהוגש בעניין קביעת שומה על פי חוק מס רכוש, הייתה נתונה לבית משפט מחוזי. אי לכך, טען המשיב, היות והמבקשים הגישו את התביעה לבית משפט שלום, דינה לדחותה בשל היעדר סמכות. השופט דחה טענה זו וקבע כי המבקשים לא ערערו על קביעת השומה, אלא על ההסדר עצמו. כלומר, היה מדובר בתביעה על בסיס דיני חוזים שלבית משפט שלום הייתה סמכות לדון בה.

במקרה זה, המבקשים בתובענה ביקשו מבית משפט השלום להצהיר כי יתרת חובם למס רכוש שולם בהתאם להסדר החוב שהושג. כלומר, הם ביקשו את הצהרת בית המשפט בדבר מחיקת החוב. טרם העלאת טענות לגופו של עניין, העלה המשיב טענה מקדמית בעניין חוסר סמכות עניינית.

טיעוני הצדדים

לדעת המשיב, הסמכות לדון בחובות ובקביעת שומה מכוח חוק מס רכוש וקרן פיצויים, התשכ"א – 1961 הייתה של מנהל מס רכוש. אי לכך, טען המשיב, כאשר הוגש ערר על החלטתו, הסמכות לקביעת השומה הייתה מסורה לוועדת הערר וערעור על החלטתה יש להגיש לבית המשפט המחוזי. המשיב חיזק טענה זו באמצעות שורה של פסקי דין והלכות משפטיות אשר ניתן היה ללמוד מהם, לטענתו, כי הליכי ההשגה והערעור על קביעות השומה נקבעו בחוק מס רכוש, כפי שפורט לעיל. המבקשים חלקו על הלכות אלו.

דיון והכרעה

בראשית החלטתו, שופט הביע ביקורת באשר לאופן ניסוח תגובת המבקשים והתובענה בכללותה. בפסק הדין נקבע כי הטיעונים הוצגו באופן אקראי, באי סדר, הושפעו מפרטים רבים והיה קשה להבין את מהות הבקשות. השופט ציין כי הוא מבין שהמבקשים לא ביקשו לערער על גובה השומה הראשונית שנקבעה להם. למעשה, קבע השופט, המבקשים ביססו את טענותיהם על ההסכמים שהושגו בין הצדדים במהלך ההתדיינות.

בפסק הדין צוין כי המשיב טען שהיה ניתן להבין מדברי המבקשים כי הם כפרו בתוקפם של אותם הסדרים. טענה זו חיזקה את אמירתו הראשונית של השופט באשר לחוסר הסדר של טיעוני המבקשים ואי בהירותם. למרות אופן ניסוח הטיעונים והצגתם, התביעה המהותית של המבקשים הסתמכה על קיומם של הסדרים אלו. לכן, השופט הסכים כי קביעת השומה, השגתה והערעור על כך, לא היו בגדר סמכותו של בית המשפט דנן. עם זאת, קבע השופט, "לא הייתה כל מניעה לדון בבית המשפט בשאלת פירוש ההסכמים שנערכו בין המבקשים בעלי החוב למנהל מס רכוש, לרבות תוקפם או הפרתם".

השופט קבע כאמור לאור העובדה שדיון זה התבסס על דיני החוזים, וההסכם שנערך בין הצדדים היה זהה לכל הסכם שנערך בין צדדים פרטיים. כלומר, עצם קיומם של הסדרים פרטניים בחוק מס רכוש לעניין קביעת השומה וערעור על כך, לא שללו את סמכותו של בית משפט שלום לדון בתוקפו של ההסכם דנן. בנוסף, נקבע כי לא הייתה כל מניעה שלא לדון בשאלה זו באמצעות סדר דין מהיר. קרי, בדרך של המרצת פתיחה. על כן, טענתו של המשיב לחוסר סמכות עניינית נדחתה על ידי השופט. עם זאת, הוא ציין שעל המבקשים היה לתת דעתם לשאלת הדיון בגובה השומה שנקבעה. שכן, אם היה בכוונתם לערער על קביעתה, או על קביעות נוספות שנעשו במסגרת הסדרים אחרים, בית המשפט היה עשוי להגיע לתוצאה שונה.