עתירה מנהלית כנגד הפקעת מקרקעין שנעשתה 40 שנה לפני הגשת העתירה

בית המשפט המחוזי דחה עתירה מנהלית בעניין הפקעת קרקעות שבוצעה 40 שנה טרם הגשת העתירה. נקבע כי בשל שיהוי העותרים, חוסר ניקיון כפיהם והיעדר סמכות עניינית, היה ראוי לדחות את העתירה. גם לגופו של עניין נטען כי טענות העותרים לא היו מוצדקות ולכן הן נדחו.  במקרה זה, בית המשפט התבקש להתיר בניה של כפר נופש ובית מגורים במרכזו של פארק הכרמל.

יש לכם שאלה?

פורום מקרקעין

לטענת העותרים, המקרקעין אשר עליהם הם ביקשו לבנות, הופקעו על ידי המדינה בשנת 1979. לדבריהם, מורישם התגורר בישוב גבעות וולפסון שנבנה סמוך לפארק. הישוב נכשל וקרקעות שטחו הופקעו לטובת הקמת פארק הכרמל, תוך מתן הבטחה שלטונית לתושבים להקים למענם כפר נופש סמוך. בפועל, טענו העותרים, תוכנית כפר הנופש לא יצאה לפועל אך המקרקעין הופקעו בכל זאת.

לכן, העותרים ביקשו להורות כי הפקעת המקרקעין בטלה ולכן הם היו זכאים להשבת שטחם. בנוסף, נטען כי התנהגות המשיבים עלתה לכדי אפליה שכן ניתנו היתרי בניה לתושבים אחרים בגבעת וולפסון. כמו כן, הועלו טענות בעניין הפרת הבטחה שלטונית ופעולה בלתי סבירה מצד המשיבים. לטענת המשיבים, היה לדחות את העתירה על הסף.

שיהוי של 40 שנה בהגשת העתירה וחוסר תום לב

השופט שמע את טענות הצדדים ולבסוף קיבל את דעת המשיבים. כלומר, הוא דחה את העתירה על הסף. זאת עקב מספר סיבות. ראשית, נקבע כי העתירה הוגשה בשיהוי רב ולכן היה לדחותה. העתירה הופנתה נגד פעולות מנהליות – החלטת ההפקעה ותוכניות בנייה שונות, שאושרו בין 1965 לשנת 1979. כלומר, 40 שנים לפני מועד הגשת העתירה. השופט קבע שהן על פי תקופת השיהוי הקבועה בחוק בתי משפט מנהליים והן על פי כל אמת מידה אשר הייתה נהוגה באותם מועדים, העתירה לקתה בשיהוי בלתי סביר.

למעשה, העותרים ידעו על קבלת ההחלטות השלטוניות בעניין הקרקע מיד לאחר פרסומן, ואף הסתמכו עליהן לצורך ביצוע פעולות שונות באזור. למרות ידיעתם, הם נמנעו מתקיפת חוקיות הפקעת הקרקע, מבלי שהתגלה טעם סביר לכך.

לדעת השופט, די היה בהצדקה זו על מנת לדחות את העתירה. עם זאת, הסיבה השנייה לדחיית העתירה היה חוסר ניקיון הכפיים בהגשתה, בשל אי גילוי עובדות מהותיות מטעם העותרים. נגד העותר השלישי הוגש כתב אישום בגין בנייה לא חוקית במקרקעין נשוא העתירה. דהיינו, ללא היתר. אמנם, העותרים חשפו פרט זה, אך נמנעו מלהזכיר את הרשעתו בדין של העותר ואת גזר הדין שהורה על הריסת המבנה.

עובדות אלו היו משמעותיות והשופט קבע כי די היה בהסתרתן על מנת לדחות את העתירה. בנוסף, בהלכות שונות של בית המשפט העליון נקבע כי עותר שעשה דין לעצמו וביצע עבירה במסגרת פעילות בנושא העתירה, לא היה זכאי לסעד מן צדק במסגרת עתירה מנהלית. הטעם השלישי לדחייתה של העתירה היה בהיעדר סמכות עניינית לדון בעניין. שכן, הסמכות העניינית לדון בחוקיות הפקעה שבוצעה בעבר מטעם שר האוצר ומכוח סמכותו, שנקבעה בפקודת הקרקעות הייתה נתונה לבית המשפט העליון. עם זאת, העותרים פנו לבית המשפט המחוזי. לכן, היה ראוי לדחות את העתירה. גם בטענות שנטענו לגופו של עניין השופט קיבל את עמדת המשיבות. לדידו, לא הייתה אפליה פסולה או הפרה של הבטחה מנהלית. בסופו של דבר, העתירה נדחתה.