עתירה מנהלית נגד ועדה מקומית לתכנון ובנייה

כאשר רשות שלטונית מקבלת החלטה במסגרת הסמכות שהוקנתה לה בחוק, והפרט חש נפגע כתוצאה מכך, באפשרותו להגיש נגדה עתירה. הדיון בעתירה זו נערך בבית המשפט לעניינים מנהליים ועל פי כללי המשפט המנהלי, שמכפיף את הרשויות לסטנדרט של סבירות, שקיפות וכד'. עם זאת, גם העותר נדרש לעמוד בתנאי סף מסוימים על מנת שעתירתו תתקבל כגון, ניקיון כפיים והיעדר שיהוי. אי עמידה בתנאים אלו תביא לדחיית העתירה על הסף, כמו במקרה שלפנינו.

רקע

במקרה זה, הוגשה לבית המשפט לעניינים מנהלים עתירה במסגרתה העותר ביקש להורות למשיבה ליתן טעם מדוע לא אישרה תוכנית מתאר שייעדה איזור מסוים לשימוש תעשייה. על פי עובדות המקרה, העותר היה בעלים של קרקע באחד מכפרי הארץ. הוא ניהל בקרקע מוסך למכוניות. המשיבה הייתה הוועדה התכנונית שבתחום שיפוטה המקרקעין היו מצויים. 

העותר טען שעל השטח חלה בעבר תוכנית מתאר לפיה האזור יועד לתעשייה. בפועל, נבנו במקום בתי מגורים. בחלוף הזמן, אושרה תוכנית מתאר אחרת בה שונה ייעוד האזור מתעשייה למגורים. אולם, לא נמצא תחליף לאזור התעשייה. כלומר, לא הוקצה למטרה זו אזור אחר. בין תוכנית אחת לשנייה, העותר הגיש בקשה להיתר שימוש חורג של מוסך במחסן ובסככה שהוקמו על המקרקעין. לטענתו, המבנים היו רחוקים מבתי המגורים וצמודים לתחנת דלק ולמגרש כדורגל שהיו במקום.

הבקשה נדחתה על ידי הוועדה המקומית וועדת הערר, מאחר והיה מדובר במתן אישור לשימוש חורג ששינה את אופי הסביבה והווה סטייה ניכרת. לנוכח אישור תוכנית המתאר החדשה, העותר פנה למשיבה בבקשה למצוא פתרון למצב התכנוני ולהיעדרו של אזור תעשייה בשטח. העותר פנה למשיבה מספר פעמים, אך נדחה ועל כן, הגיש את העתירה דנן.

דחיית העתירה

לאחר שמיעת טענות הצדדים, העתירה נדחתה מסיבות שונות. ראשית, נקבע שבבסיס העתירה היה מקרה חמור של זלזול בחוק, בהחלטות בית המשפט ובצווים שיפוטיים. שכן, העותר בנה והשתמש במבנה שהוקם על קרקע חקלאית כמוסך, ללא היתר לעשות כן. לא זו אף זו, העותר המשיך להשתמש במבנה למרות שננקטו נגדו הליכים פלילים. בכך, נקבע שהעותר ניסה לקבוע עובדות בשטח ולהביא להכשרת המוסך במטרה להרוויח זמן נוסף מול רשויות התכנון. התנהגות זו עלתה לכדי חוסר ניקיון כפיים ושימוש לרעה בהליכי בית המשפט, שהצדיקו את דחיית העתירה.

שנית, נקבע שהיה ראוי לדחות את העתירה על הסף מהטעם של אי מיצוי הליכים. שכן, היה על העותר לפנות לכל הרשויות המוסמכות בעקבות שינוי תוכנית המתאר שחלה על המקום ורק אז, לפנות לבית המשפט. אולם, הוא לא עשה כן. נפסק שאי מיצוי ההליכים של העותר עלה אף לכדי שיהוי, שהצדיק את דחיית העתירה.

שלישית, השופט קבע שהיה טעם לדחות את העתירה גם לגופו של עניין, מאחר ובקשות העותר לא עלו בקנה אחד עם תוכניות המתאר והמדיניות התכנונית שחלה על השטח ולמדינה היה אינטרס בקיומה. על כן, העתירה נדחתה והעותר אף חויב בתשלום הוצאות המשפט של המשיבה.