הבנק המערער הגיש תביעה שטרית לביצוע שיקים, כנגד המשיבה, כאשר מדובר בשיקים שניתנו על ידה למרפאת שיניים בשם "שורש בע"מ" והוסבו לבנק על ידי המרפאה.


המשיבה הגישה התנגדות לביצוע השיקים וטענה כי המערערת אינה אוחזת כשורה בשטרות, השטרות כלל לא היו עבירים וסחירים באשר הודפס עליהם הנוסח "שלמו ל" ולא "שלמו לפקודת" ונטען, כי הבנק ידע, בעת ההסבה, על קשיים כספיים של החברה הנ"ל ולכן לא קיבל את השיקים לחזקתו בתום לב, וכפוף הוא לטענות שהיא יכולה להעלות כלפי בעל דברה הישיר, טענות שלפיהן התמורה נכשלה ולא קיבלה את השירות במישור ריפוי השיניים.


כב' בימ"ש השלום, בפסק הדין נשוא הערעור (כב' השופט א. ברגנר, בימ"ש שלום אשדוד), דן, ראש וראשונה, בטענת ההגנה שעניינה הגבלת עבירות השטרות, ומשקיבל טענה זו, דחה את תביעת הבנק, וקבע כי התייתר הצורך לדון בטענות ההגנה האחרות.


הבנק המערער טוען, כי פסק הדין שגוי וכי הנימוק שבבסיסו אינו יכול לעמוד.


הנמקת בימ"ש קמא למסקנתו כי עבירות השיקים הוגבלה, התבססה על כך, שקיבל את טענתה העובדתית של המשיבה ולפיה, היא התכוונה למנוע סיחורם ולצורך זה ביקשה מסניף הבנק, שהנפיק את השיקים בעבורה, שיודפס עליהם הכיתוב "שלמו ל".


כב' השופט קמא קבע, כי מששונה הנוסח הרגיל המודפס על שיקים, זה הנוקב בביטוי "שלמו לפקודת", גילתה בכך המשיבה דעתה כי אכן ביקשה להגביל את עבירות השטרות ולפיכך, אכן אין הם עבירים ועל כן המערערת לא קנתה בהם כל זכות שבדין.


גישה זו נתמכה, על פי הנמקת בימ"ש קמא, בפסקי דין מסוימים של בתי משפט שלום אחרים, אשר אוזכרו.

 

קביעתו זו של בית המשפט אינה יכולה לעמוד, משאין היא מתיישבת עם הוראת החוק המפורשת ועם הפסיקה המחייבת של בית המשפט העליון.


סעיף 7 א' לפקודת השטרות [נוסח חדש] קובע, כי "שטר שיש בו מילים האוסרות העברתו, או המורות על כוונה שהשטר לא יהיה עביר, השטר כשר בין הצדדים שבו לבין עצמם, אך אין הוא סחיר." (ההדגשה אינה במקור).


השיקים נשוא הדיון אינם כוללים כל מילה האוסרת העברתו או מורה על כוונה שהשטר יהיה לא עביר. כאשר הבנק הנמשך מקבל הוראה מהלקוח לשלם את הסכום הנקוב למאן דהוא, אין בכך כל איסור על הסבה או סיחור של השטר.


בית המשפט העליון קבע, כי מחיקת המילה "לפקודת" אין בה, כשלעצמה, לפגוע בסחירות השיק ולמעשה, אין כל נפקות משפטית לשינוי שביקשה המשיבה לעשות בנוסח המודפס, אף אם נאמץ את גרסתה כי התכוונה להשיג בכך את התוצאה של הגבלת סחירות.


(ראה רע"א 2115/00 בעניין מיה תבלינים נ' נ. בנק לאומי, דינים עליון נ"ז, 840).


בעניין צ'יטיאט (ע"א 1560/90 צ'יטיאט נ' הבנק הבינלאומי הראשון, 498), שעליו נסמכת המשיבה, ושם אוזכרה הפניה אל כוונת הצדדים כגורם שיש לקובעו ועל פיו להסיק בדבר הגבלת הסחירות, מדובר היה על שינוי ותוספת בכתב יד, דבר שלא קיים בעניין לפנינו, וכאשר השיקים על פניהם לא היו צריכים לעורר "אור אדום" אצל המערערת לבחון שמא עמדה כוונה מיוחדת כלשהי מאחורי הכיתוב המודפס, כפי שנעשה. אין בכך אף לקבוע מסמרות בשאלה האמנם שונה היה המצב המשפטי בענייננו, לו המשיבה היתה מבצעת את השינוי האמור בכתב ידה, ולא באופן מודפס, שהרי, מצינו, שהשינוי כפי שנעשה, אין בו ללמד על הגבלת סחירות ועבירות, כדרישת סעיף 7 לפקודת השטרות, בין שהשינוי נעשה בכתב יד, בין שהוא מודפס.


מכאן – שגם האמור בפסק-דין צ'יטיאט, ולו לשיטת המשיבה, אין בו להושיע לה במקרה הנדון.


לשון אחר – השיקים נשוא הדיון - היו ונותרו סחירים לכל דבר וקביעת בית המשפט לנדון אינה יכולה לעמוד.


בימ"ש השלום לא נזקק לטענת ההגנה האחרת, שעניינה תום הלב וגדר הידיעה של הבנק, בעת הסבת השטרות אליו, מטעם חברת "שורש" הנ"ל ועל כן, במישור זה, אין מנוס, אלא להחזיר התיק לבית-המשפט, על מנת שייתן החלטה מנומקת ביחס לטענת ההגנה הזו, שטרם הוכרעה.


בכל האמור בטענת הסיחור, הגבלת העבירות, בדרך של שינוי הכיתוב על גבי השיקים נשוא הדיון, פסק-הדין נשוא הערעור מבוטל, ועמו מבוטל גם מרכיב ההוצאות שנפסקו לחובת הבנק.


התיק יוחזר, כאמור, לבימ"ש השלום לשם מתן החלטה בטענת ההגנה הנוספת.


המשיבה תשלם למערערת הוצאות הערעור ושכ"ט עורך-דין בסכום כולל של 5,000 ₪.