בית המשפט העליון דחה אתמול (יום ד') את ערעורה של נאשמת בגניבת קטין, לאחר שהוציאה את בתה הקטנה מהפנימייה בה למדה, ויצאה איתה לשטחי הרשות הפלסטינית במטרה לחמוק מהרשויות.


בספטמבר 2009, בימ"ש השלום בחיפה הורה לשירותי הרווחה להוציא ילדה כבת 6 מביתה לאור החשש כי היא סובלת מהזנחה קשה ומסוכנת מצד אמה. לפי החלטת בית המשפט, אמה היוותה סכנה לשלומה הפיזי והנפשי של בתה, וחיבלה בהתפתחותה.


לפי הוראת ביהמ"ש, הוכרזה הילדה כקטינה נזקקת והועברה לפנימיית ילדים, שם החלה לימודיה בכיתה א'. לפי פסק הדין וצו המשמורת שניתן, האם הגיעה לפגוש את הבת בפנימייה, לפי תיאום מראש. כמו כן, נאסר עליה להוציא אותה משטחי המקום.


אולם, בניגוד להחלטת בית המשפט, הגיעה המערערת בספטמבר 2012 לבית הספר בו למדה בתה, והוציאה אותה משם כשהיא מספרת לשומר כי היא רק רוצה לקנות לה משהו לאכול בקיוסק סמוך. לאחר שצוות המורים הבחין בהיעדרותה של הילדה, החלו החיפושים אחריה שלא צלחו, ומקום הימצאה לא נודע.


האם המערערת: אין שום כוונה להחזיר את הילדה לישראל


כחודשיים לאחר מכן, נעצרה המערערת לבדה במחסום, ובחקירתה ציינה כי הילדה מוגנת ונמצאת בשטחי הרשות הפלסטינית, ואין לה שום כוונה להחזירה לארץ. בסופו של דבר, הילדה אותרה על ידי משטרת הרשות אשר השיבה אותה לפנימייה.


בעקבות מעשיה הואשמה המערערת בתחילה בעבירת חטיפה אולם לאחר דיון בבית משפט המחוזי הורשעה בעבירת גניבת קטין בלבד, לאחר שלא עלה בידי המאשימה להוכיח ללא ספק כי אכן מדובר בחטיפה כפי הגדרתה בחוק.


בפסק דינו, קבע ביהמ"ש המחוזי כי התנהגותה עולה לכדי התעללות של ממש בילדה, וגזר עליה שנתיים מאסר בפועל וקנס כספי.


בטיעוניה לערעור, טענה המערערת כי העונש שנגזר עליה אינו הולם את העבירה בה הורשעה, בעיקר לאור העובדה כי היא זוכתה מעבירת חטיפה והורשעה בעבירת גניבת קטין הנחשבת לקלה יותר. כמו כן, טענה כי בית המשפט היה צריך להתחשב בעובדה כי זהות האב אינה ידועה, ולכן, היא לא פגעה למעשה בזכויותיו של הורה שני, כפי שפעמים רבות מייחסים לעבירה מעין זו.


בנוסף, טענה כי לא ביקשה להזיק לבתה אלא פעלה מתוך דאגה לאחר שזו התקשרה אליה וביקשה לשוב ולחיות עמה, ואף התלוננה על קשיים ועל התעללות פיזית מידי הילדים האחרים השוהים במקום.


לאחר שמיעת טענות הערעור, וטענות הנגד שהדגישו את חומרת העבירות ואת העובדה כי היא פעלה בניגוד להחלטת ביהמ"ש, קבע שופט ביהמ"ש העליון כי דין הערעור להידחות.


בנימוקיו להחלטתו, קבע השופט כי לא בכדי הוצאה הילדה ממשמורת האם, ואין זה דבר של מה בכך שילדה נלקחת מרשות אמה. הילדה היתה תחת סכנה ממשית, וביהמ"ש פעל לטובתה בלבד. על כן, מעשיה של המערערת חמורים מאוד ברקע החלטה זו, וחמורה העובדה כי פעלה בניגוד לפסק הדין, והוכיחה בשנית את מסוכנותה לבתה.

 

יש לך שאלה?

פורום ערעור פלילי - אי הרשעה פלילית
פורום חטיפת ילדים | אמנת האג


עוד קבע השופט כי לולא עזרתה של משטרת הרשות, ייתכן ומעולם לא היו מוצאים את הקטינה, והיא לא היתה שבה לישראל. לפיכך, המתחם העונשי שקבע ביהמ"ש המחוזי בגזר דינו, הינו הולם את הנסיבות הקשות ואין עילה להתערבות בו.


כמו כן, קבע השופט כי בהחלטתו הקודמת, התחשב בית המשפט בנסיבות המקלות של המערערת, ובעובדה כי היא קנתה בית בשטחי הרשות לפני לקיחתה את הילדה, עובדה המשמשת ראיה לכך כי היא לא פעלה מתגובה בלתי נשלטת אלא מאהבה לבתה.


לפי כל אלה, קבע בית המשפט העליון כי לא נמצאה סיבה לשינוי גזר הדין, וכי הוא יישאר על כנו.

 

ע"פ 1182/14