קיימים גורמי סיכון רבים למחלות לב, ולעתים מספר גורמי סיכון יכולים להתקיים באותו חולה. לכן מדע הרפואה אינו תמיד מסוגל לקבוע ברמה של ודאות גבוהה מהו הגורם העיקרי שהביא להתפרצות המחלה במועד כזה או אחר.


מתח נפשי או התרגשות הם גורמי סיכון שיכולים לשמש טריגר למחלה מתקדמת ולהחיש את התפרצותה. אם במהלך העבודה או בקשר אליה מתרחש אירוע הכרוך במתח נפשי, וזמן קצר לאחר מכן העובד עובר אירוע לבבי, ייתכן שמדובר בתאונת עבודה.


הכרה בקשר הסיבתי בין אירוע הלב לעבודה ומימוש הזכויות של העובד הנפגע


להכרה באירוע כזה כתאונת עבודה משמעות עצומה מבחינת זכויותיו הכספיות של העובד הנפגע. מחלות לבביות לעתים מותירות אצל הלוקים בהן נכויות משמעותיות וגורמות לאובדן כושר השתכרות ניכר. ההבדל בין הכרה באירוע מסוים כתאונת עבודה לכזה שאינו קשור לעבודה עשוי להיתרגם למאות אלפי שקלים. לכן במצבים גבוליים שבהם מתעוררות שאלות של קשר סיבתי בין אירוע לב לעבודה, קיים תמריץ למצות את זכויות הנפגע בניסיון לשכנע את המוסד לביטוח לאומי כי זה אכן בא בגדר תאונת עבודה.


סוגי עבודה שונים לעתים כרוכים בפעולה במצבי דחק משמעותי ומזמנים סיטואציות של מתח נפשי. למרבה הצער, לפעמים המתח לא עובר מאליו אלא מתפתח לבעיה רפואית קשה. במקרים מסוימים אירוע של כעס, התרגשות או מתח חריג, כגון עימות עם מנהל או פיטורים, עלול ללבוש צורה חמורה ולהוביל להתפרצות של אירוע לבבי.


על פי רוב לאירוע שכזה קודמת התפתחות ארוכת שנים של מחלה מקננת שנובעת מגורמי סיכון המאפיינים את החולה הספציפי ושאינה בהכרח קשורה לעבודה. ועדיין, בהתאם לדין ככל שהתפרצות המחלה מתרחשת בעבודה או בקשר אליה, עשוי האירוע להיחשב לתאונת עבודה.


האם הוויכוח הסוער בין העובדים הוביל לאירוע לב?


מקרה שנדון באחרונה, ביום 24.6.2015, בבית הדין הארצי לעבודה מדגים את הסוגיה. עדי ארגמן עבד כמנהל תפעול במפעל. במהלך נובמבר 2010 פרץ בינו לבין עובד אחר ויכוח בקשר לעבודה שלווה בהתרגזות חריגה מצד עדי ובהרמת קול. לאחר זמן קצר עדי חש ברע ופונה לבית חולים. שם נקבע כי עבר אירוע לב (אוטם שריר הלב).


המוסד לביטוח לאומי לא הכיר באירוע כתאונת עבודה בקובעו שלעבודה לא הייתה תרומה ממשית לאירוע. עדי לא השלים עם הקביעה וערער לבית הדין האזורי לעבודה. כמקובל במקרים מהסוג הזה, בית הדין מינה רופא מומחה לצורך הכרעה בשאלה אם היה קשר סיבתי בין עבודתו של עדי לבין התפרצות המחלה, ואם כן, מה מידת הקשר.


הרופא קבע שעדי סבל ממחלה כלילית מתקדמת שאיננה תוצאה של הוויכוח עם העובד האחר במפעל, והוסיף שקיימים בעדי מספר גורמי סיכון שסביר להניח כי הם האחראים למחלה. גורמי סיכון אלה הם מינו של עדי, גילו, עובדת היותו מעשן שנים רבות ומחלת הסוכרת שממנה סבל.


לגישת המומחה, מצבו של עדי ערב האירוע היה בבחינת "פצצת זמן מתקתקת" ונדרש רק גורם מעורר שיצית פצצה זו. גורם זה היה אותו ויכוח, אך השפעתו על האירוע הלבבי הייתה פחותה בהרבה מאשר גורמי הסיכון.


בצד זאת קבע המומחה שלאור סמיכות הזמנים בין אותו ויכוח בעבודה לבין הופעת האוטם ניתן להצביע על קשר סיבתי ביניהם. אירוע הוויכוח, ציין המומחה, החיש במידה מסוימת את הופעת אוטם שריר הלב.


לנוכח חוות הדעת בית הדין האזורי הגיע למסקנה שעדי לא הוכיח קשר סיבתי בין הוויכוח בעבודה לבין הופעת אוטם שריר הלב, ודחה את התביעה. אך עדי לא נואש גם הפעם, והגיש ערעור לבית הדין הארצי לעבודה.


מסקנתו של הארצי הייתה שונה מזו של בית הדין האזורי. בית הדין הארצי זיהה חוסר קוהרנטיות בחוות הדעת, כאשר מצד אחד המומחה מציין כי לאור סמיכות הזמנים בין האירועים לוויכוח הייתה השפעה מסוימת על הופעת האוטם, ומנגד העריך שהאוטם היה מתרחש גם אלמלא הוויכוח.


בית הדין הארצי לא ראה כיצד ניתן ליישב בין הסתירות. בהתאם לדין, אם לוויכוח אכן הייתה תרומה לפרוץ המחלה, יש לברר את מידת התרומה ולענות לשאלה אם השפעה זו הייתה פחותה בהרבה מהשפעת הגורמים האחרים. על כן בית הדין ביטל את פסק הדין של הערכאה האזורית, החזיר את הדיון לבית הדין האזורי ומינה מומחה נוסף.


[עב"ל (ארצי) 1828-12-13 ארגמן נ' המוסד לביטוח לאומי]


מאת עורכי הדין ארתור בלאייר ויצחק איתן (פרנלדס), ממשרד מקונן-בלאייר-איתן העוסק בדיני נזיקין, ביטוח ומשפחה. הכותבים לא ייצגו בתיק.