עתירה מנהלית לביטול חוב לעירייה

עתירה מנהלית מוגשת על ידי האזרח או חברה, נגד רשות מנהלית זו או אחרת - מועצה מקומית, עירייה, הממשלה וכד'. המטרה היא לשנות החלטה שהתקבלה על ידי הרשות המנהלית בעניינו של העותר. לחלופין, לנסות לשנות החלטה שפוגעת בעותר. דוגמא לעתירה זו ניתן לראות בפסק הדין דנא.

יש לכם שאלה?
פורום משפט מנהלי, עתירות, בג"צ ורשויות מקומיות


שופט בית המשפט קיבל עתירתה של חברה וביטל את חובה למועצה המקומית. השופט קבע כי העותרת השתהתה בהגשת העתירה, אך לא היה בכך כדי להצדיק את דחיית התביעה על הסף. מנגד, המועצה המקומית הגישה את בקשתה לתשלום החוב באיחור ומשכך, חלה התיישנות. התיישנות זו הצדיקה את קבלת העתירה וביטול חובת תשלום החוב.

העותרת ביצעה בצפון הארץ עבודות תשתית ועפר באזור הצפון. במסגרת העבודה, היא נדרשה לספק מים. המשיבה היא שסיפקה מים לעותרת. לאחר שהסתיימה תקופת האספקה, המשיבה שלחה לעותרת חשבון וביקשה ממנה לשלם בגין האספקה סכום של 16,720 ₪ עד לחודש יולי 1992.

טיעוני העותרת

לטענת העותרת, בחודש יוני 1992 היא שילמה למשיבה כ-12 אלף שקלים לשם חיסול החוב. לטענתה, בחודש דצמבר 2004 נשלחה אליה הודעה מטעם המשיבה השנייה, אשר שימשה כזרוע האכיפה של המשיבה הראשונה. בהודעה נטען שיתרת החוב מאז יולי 1992 הגיעה לסך של 31,768 ₪. משכך, המשיבה הטילה עיקולים על חשבונות הבנק האישיים של בעלי העותרת. לדידה, הליך זה היה בלתי חוקי היות ובעלי החשבון לא היו בעלי הדין כנגד המשיבה.

לטענת העותרת, היא פרעה את כל חובה למשיבה, בהתאם לסיכום שנערך בין הצדדים וקבע את כמות צריכת המים והתשלום בגינה. על כן, דרישת החוב שנדרשה על ידי המשיבה הייתה בלתי מבוססת, ללא בדיקה משפטית או עובדתית, בהיעדר הפעלת שיקול דעת ושמיעת טענות העותרת. העותרת הוסיפה שהתביעה התיישנה והמשיבה הייתה מנועה מלגבות חוב בגין תקופה של לפני 12 שנים, בהתאם לחוק ההתיישנות, תשי"ח - 1958.

טיעוני המשיבות

מנגד, המשיבות טענו שיש לדחות את העתירה על הסף מחמת שיהוי בהגשתה. נטען שהמגעים לתשלום החוב החלו עוד בשנת 1998, זמן רב לפני הגשת העתירה. המשיבות הוסיפו שדיני ההתיישנות לא חלו על גביית חוב מנהלי. לא זו אף זו, זכות המשיבה לפרוע את חוב המים לא התיישנה, היות וטענת ההתיישנות הייתה יכולה להעלות רק על ידי הראשונה. עוד נטען שהמשיבות ביקשו את תשלום החוב בטרם חלפו שבע שנים, כנדרש בחוק. לפיכך, לא הייתה התיישנות במקרה זה.

לגופו של עניין, המשיבות טענו שלעותרת נותר חוב וכראייה, הוגשו תדפיסי החשבונות מטעמן. הן טענו שלו העותרת הייתה משלמת סכום כלשהו, התשלום היה מופיע בתנועות המחשב של המשיבה, שם נוהלו כל העניינים הכספיים.

שיהוי

ראשית, השופט דן בטענתה המקדמית של המשיבה בעניין השיהוי בהגשת העתירה. הוא הדגיש שהמבחן לבדיקת השיהוי נשען על שלושה יסודות: שיהוי סובייקטיבי, אובייקטיבי וחומרת הפגיעה בשלטון החוק. מבחינת השיהוי הסובייקטיבי, העותרת טענה שהיא לא השתהתה בהגשת העתירה שכן נודע לה על קיום החוב רק בחודש דצמבר 2004 ואז פנתה לבית המשפט. מנגד, טענת המשיבות הייתה שהן פתחו בהליכים לתשלום החוב עוד בשנת 1998 עת שלחו לעותרת מכתב.

על סמך הראיות אשר הונחו בפני השופט, הוא דחה את טענת המשיבות וקבע שלא הוכח שהעותרת קיבלה את המכתב האמור. מנגד, השופט דחה גם את טענת העותרת. לקביעתו, העותרת ידעה בפועל על הדרישה לתשלום החוב בסוף שנת 2003, לכל המאוחר, אך בחרה להגיש עתירתה רק במרץ 2005. נקבע שבתקופת שיהוי ארוכה זו היה בכדי להצביע על חלוף זמן מאז נולדה עילת התביעה.

עם זאת, לא היה די בקביעת שיהוי סובייקטיבי ולכן השופט בחן קיומו של שיהוי אובייקטיבי. בבחינה זו נערך איזון בין הנזק הנטען על ידי העותרת לבין הנזק שהיה צפוי למועצה המקומית וצדדים נוספים. השופט קבע כי לו העתירה הייתה נדחית מחמת השיהוי, היה נגרם נזק גדול לעותרת שהייתה מחויבת בתשלום חוב בסך של 31,768 ₪ בניגוד לרצונה. לעומת זאת, לא הוכח שהמשיבות שינו את מצבן לרעה עקב השיהוי. להפך, לכאורה היה ניתן לטעון שעקב השיהוי חובה של העותרת גדל והמשיבות הרוויחו מכך.

על כן, השופט פסק שהעתירה לא הייתה נגועה בשיהוי אובייקטיבי. בנוסף, השופט פסק שהיות והמשיבות החליטו לגבות את החוב 12 שנים לאחר שנוצר, מעשיהן היו בניגוד לכללי המנהל התקין ופגעו בשלטון החוק, שהיה רכיב השלישי בבחינת השיהוי. בסיכומו של דבר, נדחתה טענת השיהוי והשופט עבר לדון בטענת ההתיישנות.

התיישנות

השופט קיבל את טענת ההתיישנות שהועלתה על ידי העותרת ופסק שדינים אלו חלו גם במקרה זה, כאשר גביית החוב נעשתה במסלול של הליך גבייה מנהלי. חוב המים של העותרת היה משנת 1992 ואת תקופת ההתיישנות היה צריך לספור לאחור, מהיום בו ננקטו לראשונה הליכי גבייה. הליכים אלו ננקטו רק בשנת 2004, אז נשלחה לעותרת דרישה לתשלום. כלומר, השופט קבע שהחוב התיישן, שכן האמצעי הראשון לגבייתו ננקט לאחר שחלפו 12 שנים מיום היווצרותו. לסיכום, לאור קביעות אלו, השופט קיבל את העתירה והצהיר שלא היה מקום לגבות מהעותרת חוב מים משנת 1992 בסך של 31,768 ₪ בשל התיישנות.