חוק חיילים משוחררים (החזרה לעבודה) תש"ט - 1949 אוסר על פיטורי עובד בתקופת שירותו במילואים ובתקופה של 30 ימים לאחריהם, אלא בהיתר מוועדת התעסוקה הפועלת לפי החוק. עוד קובע החוק כי ועדת התעסוקה לא תיתן היתר אלא אם יוכיח המעסיק כי הפיטורים "אינם בשל שרות מילואים". מהו היקף שיקול דעתה של ועדת התעסוקה לפי החוק בבואה לתת היתר לפיטוריו של עובד, אשר פיטוריו נעשו שלא בעטיו של שירות מילואים?
יש לכם שאלה?
במקרה הנדון ועדת התעסוקה נחלקה בדעתה בשאלה זו ובית הדין האזורי נקט גישה השונה מדעתה. המדינה, המערערת בפסק הדין הנדון, תומכת בעמדת דעת הרוב של ועדת התעסוקה. פסק הדין עסק בחברה העוסקת בתחום טיהור המים ומעסיקה כ- 300 עובדים. אחד מעובדיה, אשר הועסק במפעלה בתפקיד ראש צוות מכירות, נקרא לשירות מילואים של שלושה ימים. עם שובו, הודיעה לו המעסיקה על כוונתה לפטרו בנימוק שאינו עומד ביעדי המכירה שנקבעו לו. במקביל, פנתה המעסיקה לוועדת התעסוקה בבקשה לקבל היתר לפיטוריו על פי החוק. ועדת התעסוקה אישרה כי החלטת הפיטורים אינה נוגעת בשירות המילואים של העובד. קביעה זו, נעשתה על יסוד אישורו של העובד, וזאת על אף שחלק על הטענות לפיהן אינו עומד ביעדי המכירה.
היקף שיקול הדעת של הוועדה
על רקע מקרה זה התעוררה בוועדת התעסוקה השאלה, האם במקרה של פיטורים שאינם קשורים בשירות המילואים, מוסמכת היא להימנע ממתן היתר לפיטוריו של העובד. אם כן, מהם השיקולים שהיא רשאית לקחת בחשבון? דעת הרוב בוועדה קבעה שגם אם פיטורי העובד אינם בשל שירות המילואים, עדיין עומדת לה הסמכות לדון בבקשת ההיתר, ומשכך רשאית היא להפעיל את שיקול דעתה בהתאם לנסיבות המקרה, ולקבוע האם אלה מצדיקות את מתן ההיתר המבוקש.
באשר לשיקולים, רוב חברי הוועדה קבעו כי אמנם אין רשימה סגורה של מקרים המצדיקים את מתן ההיתר, אולם ניתן להצביע על העיקריים שבהם. כך למשל ציינה דעת הרוב בוועדה שיקולים של התנהגות בלתי הולמת של העובד, מעילה בכספים, גניבה והפרת אמונים. מקרים אלה, ככלל, היו מצדיקים את פיטורי העובד ללא הודעה מוקדמת על פי דיני העבודה הכלליים. עוד סברה הוועדה, כי בקשה להיתר על בסיס רצונו של המעביד לחסוך בהוצאות שכר בתקופה האסורה, לא תיענה. יחד עם זאת, הוועדה קבעה כי לעתים שיקולים כלכליים של חסכון בהוצאות המעביד כן יהוו עילה למתן היתר. בהקשר לעובד נשוא הדיון, הוועדה קבעה כי לא היו שיקולים המצדיקים מתן היתר, וכי הבקשה נבעה מרצון המעביד לחסוך בעלויות שכר בלבד. מטעמים אלה דחתה דעת הרוב בוועדה את בקשת ההיתר.
דעת המיעוט בוועדה הסכימה לטענה הבסיסית כי לוועדה שמור שיקול דעת לצורך מתן ההיתר. אולם לגישת המיעוט, השיקול המרכזי אותו יש לשקול הוא האם מדובר בשיקולים ענייניים או בפיטורים שרירותיים מחוסר תום לב. שיקול נוסף שיש לשקול, לפי דעת המיעוט, הוא האם הפיטורים נעשו בדרך מקובלת ובתום לב עפ"י כללי הצדק הטבעי ונהלי הפיטורים המחייבים את המעביד. כמו כן, חברי המיעוט טענו כי יש לקחת בחשבון את מצבו הכלכלי והאישי של העובד ואת משך תקופת המילואים אליה זומן. בהקשר למקרה הנדון, קבעה דעת המיעוט כי יש מקום להעניק היתר למעסיקה שכן מדובר בפיטורים משיקולים עניינים, נערך לעובד שימוע כדין ולא הובאו נסיבות אישיות חריגות שהיה בהן למנוע את מתן ההיתר.
ערעור על החלטת הוועדה לבית הדין לעבודה
על החלטת וועדת התעסוקה הוגש ערעור המעסיקה לביה"ד האזורי בת"א. לטענת המעסיקה, וועדת התעסוקה חרגה מסמכות שכן אם מצאה שהפיטורים אינם קשורים בשירות המילואים, אזי לא הייתה לה סמכות לבחון את נסיבות הפיטורים וחוקיותם. המעסיקה טענה כי פסיקתה של הוועדה אינה תואמת את פסיקת בתי הדין לעבודה בעניינים דומים. המדינה, לעומתה, טענה כי מהוראות החוק יש ללמוד שאין לפטר עובד בתקופת 30 הימים שלאחר שירות המילואים. פיטורים כאלה, לדידה, יותרו רק במקרים חריגים. המקרה הנוכחי, לשיטתה, לא נכנס בגדר חריגים אלה. על כן, לדעתה של המדינה, החלטתה של הוועדה עמדה במבחן הסבירות ולא היה מקום להתערב בה. ביה"ד האזורי קיבל את ערעור המעסיקה וביטל את החלטת וועדת התעסוקה. נימוקו של ביה"ד היה שאמנם תכליתו של החוק הגנה על משרתי המילואים, אך עם זאת, יש להימנע ממתן הגנת יתר למשרתים במילואים על מנת למנוע תמריץ שלילי למעסיקים להעסיקם.
ביה"ד האזורי הדגיש בפסיקתו כי הכלל הוא שכל אימת שהוועדה משתכנעת כי אין קשר בין הפיטורים לשירות המילואים, הרי שעליה להתיר את הפיטורים, אלא אם שוכנעה בקיומן של נסיבות מוצדקות שלא לעשות כן. לאור זאת, ביה"ד האזורי ביטל את החלטת וועדת התעסוקה והחזיר את הדיון אליה על מנת שתשוב ותשקול את הצידוק במתן היתר לפיטוריו של העובד על יסוד השיקולים שמנה ביה"ד.
ערעור לבית הדין הארצי לעבודה
על פסק דינו של ביה"ד האזורי הוגש ערעור על ידי המדינה. לטענת המדינה, לא היה מקום לקבוע כי החלטת הוועדה בלתי סבירה. עוד טענה המדינה, כי אין לפטר עובדים במהלך שירות המילואים וכי הנטל להוכיח קיומן של נסיבות המצדיקות מתן היתר, מוטל על המעסיק. המעסיקה תמכה כמובן בפסיקת ביה"ד האזורי. האחרונה טענה כי פסיקה זו תואמת את הוראות החוק, וכי גישת וועדת התעסוקה עולה בקנה אחד עם הוראות אלה. לטענת המעסיקה, די שיוכיח המעסיק כי פיטורי העובד אינם קשורים לשירות המילואים על מנת שיקבל היתר.
בהכרעתו הדגיש ביהמ"ש את תפקידו של שירות המילואים בחברה הישראלית. ביהמ"ש הדגיש כי שירות המילואים, מטבעו, פוגע בשגרת חייו של החייל ובשגרת חיי משפחתו. מציאות זו היא נחלת הכלל. ביהמ"ש קבע כי הוראות החוק ברורות. לפיהן, חל איסור על פיטורי עובדים בשל שירות מילואים ובתקופת שירות המילואים ועד 30 יום לאחר מכן. לפי ביהמ"ש, נקודת המוצא היא שפיטורים במהלך שירות המילואים חזקה היא שהם קשורים בשירות ועל כן דורשים היתר מיוחד שיינתן רק בהוכחה כי הפיטורים לא נבעו משירות המילואים. נטל ההוכחה מוטל על המעסיק.
ביה"ד קבע כי במקרה שהוכח לוועדה שאין בין הפיטורים ושירות המילואים, מוסמכת היא לשקול אך ורק שיקולים הנוגעים לשירות המילואים. לעומת זאת, ביהמ"ש בערכאת הערעור קבע כי היקף שיקול הדעת שמסר ביה"ד האזורי בידי הועדה צר מידי, וכי יש מקום להרחיבו מעט. השופט קבע כי יש הגיון נכון במסקנתו של ביה"ד האזורי לפיו שיקולי וועדת התעסוקה יכולים לנוע במרחב בו קיימת זיקה כלשהי בין שירות המילואים לפיטורים. מסקנה זו נעוצה, לדבריו, בלשון החוק ותכליתו.
עם זאת, השופט קבע כי יש להרחיב את מרחב שיקול הדעת בשני כיוונים. האחד – בתחום בו קיימת זיקה בין עניינו של העובד לשירות המילואים. השני – התחום שמעבר לזיקה הישירה של שירות המילואים, שהרי וועדת התעסוקה היא גוף מנהלי או מעין שיפוטי המוסמך לשקול שיקולים העולים מלשון החוק ותכליתו. מכך הגיע השופט לכלל מסקנה שגוף זה יכול לשקול גם שיקולים הומניטריים ללא הסמכה מפורשת בחוק. כך למשל מחלת בן משפחה או מצוקה כלכלית קשה של העובד.
דעת מיעוט, מאת נשיא ביה"ד האזורי, הדגיש את חשיבותו של החוק לאור העובדה שמספר משרתי המילואים נמוך ועל כן יש להעניק להם הגנה מספקת ולהביא בחשבון שיקולים לאומיים – חברתיים ולא רק שיקולים כלכליים. נשיא ביה"ד הדגיש את העיתוי והנסיבות של הפיטורים וקבע שיש לדחות לפיכך את ההיתר שנתנה הוועדה.
בסופו של יום, דעת הרוב בערכאת הערעור דחתה את ערעור המדינה ואישרה את פסק דינו של ביה"ד האזורי שהורה על החזרת עניינו של העובד אל וועדת התעסוקה על מנת שזו תשקול את ההצדקה במתן היתר לפיטוריו של העובד, וזאת בהתאם להרחבת פסיקת ביה"ד האזורי כפי שנקבע בפסק הדין הנוכחי. בנוסף, נקבע כי על המדינה לשאת בהוצאות המעסיקה.
עודכן ב: 29/05/2024
.jpg)
