סעיף 353א לחוק החברות מאפשר לנתבע בהליך אזרחי לבקש מבית המשפט להורות לחברה אשר הגישה כנגדו תביעה, להפקיד סכום כסף כערבות למקרה בו יזכה הראשון בתביעה, ועל התובעת יוטל לשלם לו את הוצאות המשפט. תכליותיה של הוראת חוק זו הן מניעת תביעת סרק והגנה על נתבעים אשר עלולים להוציא סכומים גבוהים לצורך מימון התגוננות מפני תביעות.
יש לך שאלה?
לפנינו ערעור על פסק דין שניתן בבית משפט השלום. במסגרת הערכאה דלמטה הוגשה תביעה בידי חברה כנגד חברה אחרת, כאשר הסכסוך אשר המקורי עסק בזכויות פרסום במתחם אירפורט סיטי שבנתב"ג. התובעת הייתה שרויה במצב כלכלי קשה ועקב כך לא הייתה יכולה לעמוד בדמי הערבות כנגד הוצאות המשפט אותם קצב בית המשפט לסך של 180,000 ₪. כפועל יוצא מאי הפקדת הערבות, התביעה נדחתה לאלתר. הערעור דנן היה על הכרעת הדין (דחיית התביעה), אך מרבית הטענות עסקו בתקיפת ההחלטה האחרת שביצע בית המשפט קמא – קביעת סכום הערבות על סך של 180,000 ₪.
חשוב לציין שאמנם במרבית המקרים זכות הערעור בנוגע להחלטות אחרות שלא הוגש בעניינן ערעור במועד פוקעת והופכת לרשות ערעור בלבד. עם זאת, תקנה 411 לתקנות סדר הדין האזרחי מאפשרת לתקוף החלטה אחרת המצויה במצב של רשות ערעור, במידה והוגש ערעור על פסק הדין בשלמותו.
טענות הצדדים
המערערת טענה שבהליכים נפרדים אותם ניהלה באותו עניין אשר היו זהים, או למצער דומים מאוד, אך התנהלו בבית משפט שלום בעיר אחרת, נקבעה ערבות בסך של 40,000 ואילו במקרה דנן הערבות שנקבעה עמדה על 180,000 ₪. נטען כי פער זה היה בלתי סביר, ועל כן מן הראוי היה לשנות את סכום הערבות. בנוסף, המערערת הייתה סבורה סיכויי התביעה להתקבל היו טובים מאחר והתביעה המקבילה שנוהלה בערכאה אחרת התקבלה. לפיכך, הרי שלא היה זה נכון למנוע את ההתדיינות רק משום שלא עמדו למערערת האמצעים לתשלום הערבות.
מנגד, המשיבה טענה שלא היה נכון ליצור הקבלה בין שני ההליכים, וזאת משום שמן המפורסמות היא שכל הליך משפטי עומד על שתי רגליו הוא. בנוסף, נטען כי המערערת הביעה זלזול בבית המשפט בכך שלא הפקידה את הערבות, ועל כן תביעתה נדחתה כדין. חשוב מכך, נטען כי סעיף 353א לחוק החברות קובע מבחן יחיד לקביעת הערבות. זהו מבחן היכולת לשלם את הוצאות הנתבע במידה והאחרון יזכה בדין. לשיטתה של המשיבה, המערערת נכשלה במבחן זה, ולכן מן היה זה ראוי להותיר את סכום הערבות על כנו.
דיון והכרעה
השופט האזין לטענות הצדדים, בחן את סעיפי החוק הנוגעים בדבר ומסר את הכרעתו. צוין כי אכן נפסק בעבר שחוסר יכולת לשלם את הוצאות הנתבע (באם יזכה), הוא התנאי ההכרחי היחיד לחיוב חברה המגישה תביעה בתשלום ערבות, אך מעולם לא נקבע שבהתקיים תנאי זה בית המשפט מנוע מלהידרש גם לשיקולים אחרים. לפיכך, נפסק כי בית המשפט קמא טעה בשעה שהתבסס אך ורק על חוסר יכולתה של המערערת לשאת בהוצאות המשיבה במידה והאחרונה הייתה זוכה בהליך. השופט ציטט פסיקה קודמת, והדגיש כי לבית המשפט נשמר שיקול דעת נרחב בנוגע לשאלה האם לחייב בערובה אם לאו. צוין כי במסגרת שיקול הדעת לעיל ראוי היה לשקול גם את סיכויי התביעה. השופט התרשם כי סיכויי התביעה של המערערת היו טובים, ולכן ראה לנכון להפחית את גובה הערבות לכדי 120,000 ₪. הוא נימק את החלטתו זו בכך שהסכום החדש שנקבע שיקף נכונה את האיזון בין סיכויי התביעה הגבוהים לבין ההגנה על המשיבה במקרה בו תזכה במשפט והמערערת תתקשה לשלם את הוצאותיה.
.JPG)
.jpg)
.JPG)
