כאשר אדם הלוקה בנפשו מהווה סכנה לעצמו או לאחרים, סעיף 9(א) לחוק לטיפול בחולי נפש מאפשר לאשפז אותו אדם בכפייה, עד אשר תחלוף מסוכנתו. ברור לכל בר דעת כי סמכות זו עלולה לפגוע פגיעה חמורה בחירותו ובחופש תנועתו של אדם. לאור זאת, יש להפעיל סמכות זו במשורה ובזהירות רבה, לבל יאושפזו בכפייה אזרחים אשר מצבם לא הצדיק זאת. על מנת להימנע ככל האפשר מאשפוזים שגויים, סעיף 29(א) לחוק הטיפול בחולי נפש מאפשר לכל אזרח לקבל ייצוג בפני הוועדה הפסיכיאטרית המחוזית – הוועדה המחליטה מי יאושפז ומי לא. נוסף על כך, סעיף 26 לאותו החוק קובע זכות טיעון בנוסף על זכות הייצוג. הוראות החוק דנן מאפשרות לפגועי נפש לעמוד על זכויותיהם, דבר שבמקרים רבים לא היו מסוגלים לבצע בכוחות עצמם.

 

יש לך שאלה?

פורום ועדה רפואית


להלן ערעור שהוגש לבית המשפט בנוגע להחלטת הוועדה הפסיכיאטרית המחוזית אשר דחתה ערר על ההחלטה לאשפז בכפייה את המערער. דובר במערער אשר היה מוכר לממסד הפסיכיאטרי כלוקה בהפרעה סכיזואקטיבית, היה מאושפז בעבר אך הפסיק ליטול את תרופותיו ומצבו הנפשי התדרדר פעם נוספת.


המערער נשלח לבדיקה פסיכיאטרית ולאחריה עמד בפני הוועדה הפסיכיאטרית המחוזית, אשר החליטה שלא לאשפזו בכפייה, וזאת משום שהרופאים אשר בדקו את המערער הגיעו לכלל מסקנה כי לא הייתה באחרון כל מסוכנות – לא כלפי עצמו ולא כלפי הזולת. בהליך זה היה המערער יוצג על ידי עורכת דין. אולם, לאחר החלטה זו התפתח דין ודברים חמור בין המערער לבין אביו בתוך המחלקה הפסיכיאטרית, ולאחריו שונתה ההחלטה והמערער אושפז בכפייה. למערער ולבאת כוחו לא ניתנה זכות טיעון בהליך הנוסף ולא נמסרו נימוקים לשינוי ההחלטה - כל שנאמר הוא כי הובאו לידיעת הוועדה "עובדות חדשות". כנגד ההחלטה לאשפזו בכפייה המערער עתר לבית המשפט.


דיון והכרעה – הערעור התקבל

 

השופט שמע את עדויות הצדדים, בחן את טענותיהם ומסר את פסיקתו. כבר בראשית הדברים, נקבע שבהכרעת הוועדה הפסיכיאטרית המחוזית נפל פגם דיוני חמור. השופט מתח ביקורת על פעולת הוועדה אשר שללה את חירותו של המערער מבלי להעניק לו זכות טיעון, ובכך הפרה את הוראות החוק לטיפול בחולי נפש אשר אוזכרו לעיל.

 

השופט אף הדגיש כי משנמנעה זכות הטיעון, הרי שגם זכות הייצוג התרוקנה כליל מכל תוכן. נקבע כי הדברים היו חמורים עוד יותר, וזאת מפני שחברי הוועדה ידעו שהמערער היה מיוצג על ידי עורכת דין ואף על פי כן נמנעו מליתן לו את זכות הטיעון – אחת מאבני היסוד של כללי הצדק הטבעי. לאור כל זאת, בית המשפט קבע כי הערעור התקבל וההחלטה לאשפז את המערער בכפייה הייתה שגויה ועל כן דינה היה להתבטל.