נהוג לראות בזכות לקבלת מים כזכות בסיסית ויסודית המהווה רכיב בזכות לבריאות וכבוד. על המדינה לאפשר זכות זו כחלק מחובותיה כלפי התושבים בה. עם זאת, זכות זו – ככל זכות אחרת – הינה זכות מוגבלת אותה יש לאזן מול זכויות ואינטרסים אחרים. בפרשה הנידונה עלתה זכות זו לדיון, כאשר על בית המשפט היה לאזן בין זכות זו לבין האינטרסים של המדינה – ובין היתר אינטרס שמירת החוק.
רקע
בפרשה זו ערערו נציגי הבדואים, אשר ייצגו 424 נפשות החיות בנגב, על החלטת נציב המים שלא לחברם למים לצרכי שתייה. כפי שנטען על ידי המערערים, אי חיבורם למים גרם לרמת חיים ירודה ולהוצאות וטרחה רבות שנבעו מהצורך בהשגת מים לצרכים הבסיסיים כבני אדם. המחסור במים, כפי שנטען, גרם להתייבשות התושבים ולקשיים בשמירה על ההיגיינה האישית והניקיון. ההחלטה בדבר אי אספקת המים, לטענתם, לא הייתה סבירה היות והפרה את חובותיה הבסיסיות של הרשות כלפי אזרחיה – ובראשן הזכות לחיים ובריאות. כמו כן, נטען כי ההחלטה האמורה פגעה בעקרונות כבוד האדם והשוויון באופן אשר לא עמד בדרישות החוק. לפיכך, המערערים ביקשו מבית הדין לבטל את החלטתו של הנציב ולחייבו בחיבורם למים.
מנגד, המשיבים טענו כי מדובר ב-50,000 בדואים בנגב אשר התגוררו במקומות בהם לא בוצע תכנון ממשלתי כלשהו וללא היתר. לדעתם, אספקת המים לתושבים אלו הייתה צריכה להיקבע במסגרת מדיניות הממשלה, וכפועל יוצא – על תושבים אלו היה לקיים את החוק ולעמוד מאחורי כל הדינים שנגעו בדבר – לרבות היתרי הבניה.
דחיית הערעור
השופט ציין כי סוגיית המים אשר עלתה בפרשה זו עמדה במסווה מאחר הסוגייה האמיתית – והיא סוגיית הסדרת ההתיישבות הבדואית בנגב. השופט הדגיש את היות זכות זו כזכות יסוד אותה המדינה הייתה צריכה לספק. עם זאת, זכות זו אינה זכות מוחלטת ועל בית הדין לאזן זכות זו מול זכויות ואינטרסים אחרים. בעניין זה, השופט ציין כי "יש לאזן בין זכותם של העוררים למים לבין האינטרסים הציבוריים של קיום הסדר הציבורי ושמירה על דיני מדינת ישראל. העוררים, בעצם הקמתם של המבנים והישובים הבלתי מוכרים בנגב, ישובים הנבנים ללא היתרי בניה כחוק, משמיטים את הקרקע תחת טענתם. לא ניתן לבנות ללא היתר ובניגוד לחוק ולבקש כי בדרך של חיבור מים תינתן, בפועל, לגליזציה לבניה בלתי חוקית. על כן, לא ניתן להיעתר לכל בקשותיהם מבלי להתחשב באינטרס הציבורי של שמירה על החוק לרבות על המערך התכנוני של הרשויות".
השופט הבהיר כי הנושא הנידון היה ראוי להסדרה, אך היות והסוגיה הייתה רחבה יותר, נקבע כי "אין זה מסמכותו של בית הדין למים ליתן צווים שבפועל חורגים מסוגיות שעניינן אספקת מים גרידא", וכי לא היה זה בגדר סמכויותיו להתוות מדיניות בעניין ההתיישבות בנגב.
לבסוף, נטען כי "קיימים פתרונות אכלוס חוקיים אשר נועדו ליישב את הבדואים בנגב", אך תושבים אלו בחרו "לבנות שלא כחוק ולקבוע עובדות בשטח בעצם הקמת התיישבויות נוספות בלתי חוקיות בנגב. בנסיבות אלו לא ניתן להיעתר לבקשותיהם ככלל, הכל תוך התייחסות למצוקות נקודתיות לפי הצורך ותוך שמירה על האינטרס הציבורי של קיום החוק". לאור האמור, בית הדין דחה את הערעור.
.jpg)
.jpg)
.jpg)
