בעניין: שרית עובדיה
ע"י ב"כ עו"ד קוגן המערערת
נ ג ד
עיריית הרצליה
ע"י ב"כ עו"ד הראל המשיבה

פסק - דין

השופטת י' שבח

ערעור על החלטת בית המשפט השלום בת"א (כבוד השופטת ריבה ניב) מיום 23/11/06 בת"א 56787/05, לפיה סולקה על הסף תביעת המערערת כנגד המשיבה.

1. הטענות והמחלוקות בפני בית משפט קמא

בכתב התביעה שהוגש ע"י המערערת כנגד המשיבה ביום 17/11/05 נטען כי התביעה נסבה על התרשלותה של הנתבעת, אשר חטאה לחובותיה כרשות מנהלית וחייבה את המערערת במשך שנים, בתעריפי ארנונה גבוהים מאלו בהם היתה צריכה להיות מחוייבת בפועל.
המערערת הינה בעלת עסק בשם "pretty woman" המעניק שירותי יופי ואסתטיקה ללקוחותיו (להלן: "העסק"). לצורך הפעלת העסק שכרה המערערת נכס מקרקעין ברח' חבצלת השרון 36 הרצליה (להלן: "הנכס") והחזיקה בו בין השנים 1999 - 2004.
לטענת המערערת בתביעתה, התרשלה המשיבה בכך שגבתה ממנה ביתר את מיסי הארנונה במשך שנים, שכן סיווגה את הנכס על פי סיווג "משרד" במקום לסווגו כ"בית מלאכה", כשסה"כ ההפרש הנובע מסיווג שגוי זה לשנים 1999 - 2004 מסתכם ב - 54,300 ₪ ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית מגיע לסך של 64,667 ₪.
ההתרשלות המיוחסת למשיבה בכתב התביעה הינה בכך שהיא חבה חובת זהירות ותום לב מוגברת ביחסיה עם האזרחים המתגוררים בתחומה ועליה לנהוג בזהירות בחייבה אותם במסים, כולל תשלומי ארנונה, ובכך שהפרה חובה זו בחיוב ארנונה גבוה לפי סיווג שגוי.

המשיבה הגישה בקשה לסילוקה על הסף של התביעה מחמת העדר סמכות עניינית, בטיעון לפיו המסלול הייחודי לדיון בסיווג נכס הינו מסלול של השגה וערר לפי חוק הרשויות המקומית (ערר על קביעת ארנונה כללית) תשל"ו-1976 (להלן: "חוק הערר").
המשיבה טענה כי התביעה הוגשה באצטלה של עילת "רשלנות" בניסיון לעקוף את העדר הסמכות העניינית ודינה להידחות, משלא מדובר בענין בעל חשיבות עקרונית ומשמדובר בשומות חלוטות עקב אי הגשת השגה ו/או ערר.
לטענת המשיבה, אין מדובר במקרה דנן ברשלנות שכן המערערת עצמה פנתה ביום 15/3/99 בהשגה בטענה שהיא שוכרת חנות המסווגת כבית עסק והפנתה את טענותיה כנגד חיוב שטח החניה בלבד. ביום 3/5/99 דחה מנהל הארנונה את השגתה לגבי החניה, וצירף דרישה מתוקנת שחושבה בתעריף 2.1 לצו, תוך הפניית המערערת לזכות להגיש ערר.
המערערת ניצלה זכות זו והגישה ערר ב-31/5/99, בו ציינה כי החנות ממוקמת בבנין המשמש למסחר, למשרדים ולמגורים וטענה שוב לגבי החיוב בגין שטח החניה. המערערת ידעה, איפוא, כי עליה לפנות במסלול של השגה וערר, כפי שעשתה לגבי החניה, כך שהיא מנועה מלהעלות כעת את טענותיה לעניין הסיווג.

2. פסק הדין של בית משפט קמא
בית משפט קמא קיבל את הבקשה לסילוק על הסף מחמת העדר סמכות עניינית, וקבע כי: "אין לבית המשפט סמכות להזקק לתביעה בה נטען כלפי המשיבה כי התרשלה אולם "חטאה" היחיד הוא גביית היתר. המבקשת לא הבהירה מדוע לא ניצלה את הליכי הערר, כאשר המקרה נופל לגדרו של סעיף 3 א' לחוק הרשויות המקומיות".

3. טענות הצדדים בערעור
לטענת המערערת, המשיבה לא הכחישה מעולם כי גבתה ממנה תשלומי ארנונה ביתר, אך בחוסר תום לב, במקום להשיבם למערערת אף ללא התדיינות, טענה להעדר סמכות עניינית.
לשיטתה, אין תחולה לחוק הערר במקרה דנן, שהרי החוק אינו מונע מאזרח שנגבו ממנו תשלומי יתר בארנונה, להגיש תביעה בעילת רשלנות.

לטענת המשיבה, לועדת הערר סמכות ייחודית לדון בענייני ארנונה במסלול של השגה וערר, וכי לחובת המערערת השתק ומניעות עקב אי מיצוי ההליכים הקבועים בחוק הערר.
עוד טוענת המשיבה כי קיימת אף מחלוקת עובדתית ביחס לסוגיית גביית היתר, באשר הנכס סווג כ"משרד" לאור הודעת המערערת עצמה כי שכרה חנות, ובאשר המערערת הגישה השגה וערר אך לגבי החניה בלבד, ולא עשתה שימוש במסלול הנ"ל, שידעה עליו, לגבי שאלת הסיווג.

4. דיון

לעניות דעתי יש לדחות את הערעור.

ההלכה לפיה סמכותו של מנהל הארנונה לדון בהשגה על גובה הארנונה מוגבלת ומתוחמת ע"י סעיף 3(א) לחוק הערר, על ארבעת סעיפיו, אינה שנויה במחלוקת.
אין אף צורך להכביר מילים בדבר ההלכה לפיה טענה לענין סוג הנכס הינה טענה הנתונה לסמכותו הייחודית של מנהל הארנונה מכח הוראת סעיף
3(א)(2) הקובע: "נפלה בהודעת התשלום שמשיגים עליה טעות בציון סוג הנכס, גדלו או השימוש בו", ובלבד שעסקינן במחלוקת עובדתית-טכנית המוכרעת לרוב על פי נתוני השטח.
כן קיימת תמימות דעים בכל הנוגע לצמצום סמכותו של מנהל הארנונה לנושאים עובדתיים/טכניים, להבדיל מטענות המתייחסות לסוגיות משפטיות מובהקות, כגון: טענת אי חוקיות,טענות מתחום המשפט המינהלי ועוד.
הפסיקה עשתה כברת דרך נוספת וקבעה כי אף טענת השבה כספית להפרשי ארנונה הנסמכת על עילת רשלנות, תבוא בשעריו של ביהמ"ש.

לטעמי, בית משפט קמא רשאי היה לדחות את תביעת המערערת על הסף, לאור מקרא כתב התביעה, אשר על פניו איננו מגלה כל עילת רשלנות, הגם שמי שניסח אותו, טרח לשוות לו איצטלה שכזו, על דרך הענקת כותרת מתאימה.

אכן לא ראוי היה לסלק את התביעה על הסף בהחלטה כה לקונית, כפי שעשה בית משפט קמא, שכן בעל דין אשר שערי בית המשפט ננעלים בפניו, זכאי לקבל הנמקה מסודרת ממנה יוכל להבין מדוע אינו יכול לקבל את יומו בערכאה אליה פנה. מן הראוי היה כי בית משפט קמא יפרט בהרחבת מה, ולו גם מינימליסטית, את שיקוליו בכל הנוגע לסוגיית הסמכות העניינית, אם כי לא נפלה טעות בהחלטתו לגופו של ענין מבחינת התוצאה אליה הגיע.

עיון בכתב התביעה מעלה כי סעיפים 7 עד 10 שבו, משתייכים לפרק אותו הגדיר נסח כתב התביעה בכותרת "רשלנותה של הנתבעת".
סעיפים 7 – 8 לפרק זה דנים באחריותה המושגית של רשות מקומית ובהם נאמר כי זו האחרונה "חבה בחובת זהירות ותום לב מוגברת ביחסיה עם האזרחים המתגוררים בתחומה... בין היתר חבה רשות מקומית לנהוג בזהירות בחייבה את האזרחים שבתחומה במיסים שונים...".
אין בסעיפים כלליים אלו כדי לתרום במאומה להבנתה של עילת הרשלנות הנטענת כנגד המשיבה ולביסוסה, שהרי אין עוררין על ההלכה היסודית לפיה רשות מקומית, כמו כל רשות אחרת, חבה חובת זהירות כלפי האזרחים המתגוררים בה, אף כלפי אלו המבקרים בתחומה.
סעיפים 9-10 לכתב התביעה, החוסים תחת הכותרת "התרשלותה של הנתבעת" הינם הסעיפים שעל פי המצופה על ידי הקורא הסביר, אמורים להכיל את פרטי הרשלנות הקונקרטית הנטענת כנגד המשיבה ואשר בגינם חוייבה המערערת, לטענתה, בחיובי יתר.
האמנם כך?
בסעיף 9 לכתב התביעה טוענת המערערת כי המשיבה חייבה אותה "בתעריפי ארנונה גבוהים בהרבה מאלו שהיתה צריכה להיות מחוייבת בהם הלכה למעשה".
בסעיף 10 לכתב התביעה טוענת המערערת כי המשיבה חייבה אותה "בתשלום ארנונה על פי תעריף של נכס מסוג משרד, בעוד ברי כי על פי סוגו של הנכס הינו בית מלאכה".

בסעיף 11 לכתב התביעה טוענת המערערת כי הראיה לקיומה של שגגה בסיווג הנכס שננקט ע"י המשיבה מתבטאת בעובדה לפיה תעריף הארנונה בו מחוייב בית העסק הנוכחי שלה, הנמצא בצידו השני של הרחוב בו היה מצוי בית עסקה הקודם והזהה לו במהותו, הינו תעריף של "בית מלאכה" ולא של "משרד".
אין למצוא בכתב התביעה דבר וחצי דבר המלמד, ולו גם ברמז, מהי הרשלנות בה כשלה המשיבה, ואשר בגינה טעתה בסיווג הנכס.
הטענה בדבר חיוב גבוה מזה שאמור היה להיות מחוייב בפועל, הינה מסקנה המוסקת מהליך שגוי, ואינה מהווה רכיב עובדתי עליו נסמכת עילת הרשלנות.
הוא הדין בהצבעה על ראיה כלשהי, המהווה לטענת המערערת הוכחה חותכת לשגגה בסיווג, ואף בה אין מאומה לטיעון הרשלנות.
הלכה יסודית ועתיקת יומין בדיני הנזיקין קובעת כי על התובע בתביעת רשלנות, להכבד ולהכנס לפרטי הרשלנות הנטענת, תוך פירוט כל העובדות הכרוכות בטענה, על מנת שהנתבע יוכל להתגונן כראוי בפני התובענה.
בע"א 179/61 אברהם לוטרמן נ' צבחיה ושלוא ג'חשאן ו-4 אח', פ"ד ט"ו 2372, נקבע:
"... בדרך כלל חייב התובע בתביעת רשלנות על פי התקנות ... לפרש את פרטי הרשלנות... המיוחסת לנתבעת על-מנת שהלה יוכל להתגונן כראוי, שלשם כך דרושה לו ידיעה ברורה של העובדות אשר יוכחו כנגדו".
בע"א 1002/01 (מחוזי נצרת) עירית טבריה נ' מדינת ישראל, נקבע:
"... הטיעון אליו נדרשת עתה המערערת ומבקשת להאחז בו כבחבל הצלה אינו יכול לשמש לתכלית זו. ניסוח כוללני מעין זה אינו מתיישב עם הוראת תקנה 72 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 ואין הוא יכול לשמש אכסניה לכל טענה בדבר מעשה או מחדל רשלני שעשויה לצוץ במהלך ההתדיינות. על חובתו של בעל הדין להתכבד ולפרט את פרטי הרשלנות שהוא מבקש לייחס לחברו...".
ראה גם ע"א 254/71 רנביט אימפורט בע"מ נ. אריה לנגלייב, פ"ד כ"ו(2) 12.

כתב התביעה שהוגש ע"י המערערת שותק שתיקה רועמת בכל הנוגע לרשלנות נטענת כלשהי כלפי המשיבה, ולא מצינו, ולו גם ברמז, מה היא הרשלנות המיוחסת למשיבה ואשר בגינה שגתה בסיווג.
האם טוענת המערערת כי המשיבה התרשלה בבדיקה?
האם נטען כי המשיבה שלחה נציגים לא מיומנים על מנת לבדוק את עיסקה של המערערת? האם התעלמה המשיבה מפריטים כלשהם המצביעים על כך שאין מדובר במשרד כי אם בבית עסק?
האם טוענת המערערת כי המשיבה היתה צריכה לבצע חקירות ולהגיע למסקנה לפיה המטרה המצויינת בחוזה השכירות שהוצג בפניה איננה המטרה המיושמת בפועל?
שתקה המערערת ולא פירשה.
מילאה פיה מים ולא גילתה, לא במישרין, אף לא בעקיפין, מהי הרשלנות אותה היא מייחסת למשיבה.
בית המשפט אינו אמור לקבוע עובדות, להסיק מסקנות ולחתוך גורלות בהסתמך על כותרות בלבד, אלא חייב הוא לבדוק את הנטען לגופו של ענין. העילה הנטענת בכתב התביעה, כמו גם הסעד, אינם נקבעים על פי השם אותו העניק להם נסח התביעה, אם בשגגה ואם בחוסר תום לב, כי אם על פי בחינה מהותית.

משהמערערת לא פרטה ולו גם טענה עובדתית אחת עליה היא מבססת את עילת הרשלנות, ומשכתב התביעה עסק כולו בטענה מהותית אחת והיא הטעות בסיווג, רשאי היה בית משפט קמא להרים את המסך מעל כותרת הרשלנות, לחשוף את העילה האמיתית ולהסיק כי מדובר בטענה לענין טעות בסיווג, טענה המצויה כל כולה בסמכותו הבלעדית של מנהל הארנונה.

אין מנוס מהמסקנה לפיה במקרה דנן נטענה עילת הרשלנות בצורה מלאכותית, על מנת להמלט ממשוכת הסמכות, נוכח ההלכה לפיה טענה שניתן היה להעלותה בהשגה אין להעלותה במסגרת תביעת השבה שאם לא כן "תימצא מסוכלת מטרת החוק לקבוע דרך מסויימת להשיג על החלטות העיריה בנוגע לחיוב בארנונה" (ע"א 1130/90, חברת מצות ישראל בע"מ נ. עירית פתח-תקווה, פ"ד מו(4) 778), או כפי שקבע חברי להרכב, כבוד השופט שנלר בע"א (ת"א) פז חברת נפט בע"מ נ. עירית בני ברק: "מכלל הן אתה שומע לאו, דהיינו, כי מעת שמדובר בטענה שניתן היה להעלותה במסגרת ההליכים לפי חוק הערר, וכשלא מדובר במסגרת בשאלה עקרונית, אזי לא יפעיל בית המשפט האזרחי סמכותו."
זמנו של ביהמ"ש הינו מוגבל, ותור המתדיינים ארוך.
משכתב התביעה אינו מגלה את העילה הנטענת, ומשהעילה האמיתית בכתב התביעה אינה בתחום סמכותו העניינית, רשאי ביהמ"ש לסלק את התובענה על הסף, ואין הוא חייב לבזבז את זמנו לריק על דרך שמיעת ראיות.

אציע, איפוא, לחבריי לדחות את הערעור.


שבח יהודית,שופטת


השופט ישעיהו שנלר, אב"ד:

1. שוב ניצבת בפנינו שאלה בדבר סמכותו או יותר נכון אופן הפעלת שיקול דעתו של בית המשפט לדון בתביעת השבה כנגד רשות מקומית, שעניינה גביית יתר נטענת של ארנונה כללית, בגין טעות נטענת בשאלת סיווג הנכס או השימוש בו.
אין חולק כי בהתאם לסעיף 3(א)(2) לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו-1976 (להלן – חוק הערר) טענה לענין טעות בסווג או השימוש בנכס נתונה להשגה בהתאם לחוק הערר.
השאלה הינה, האם טעות נטענת שכזו הינה ברת תובענה אזרחית רגילה בעוולת רשלנות או מחייבת השגה וזאת בלבד.

2. ברע"א 7669/96 עירית נהריה נ. קזס פ"ד נב(2) 214 (להלן – פרשת קזס) נדרש בית המשפט לטענת העיריה שם כי מדובר בשאלה בעלת חשיבות ציבורית ועקרונית, וכי "אם תישאר על כנה קביעת בית-משפט קמא, יהיו הרשויות המקומיות בישראל צפויות לתביעות רבות להשבת תשלומים ששולמו ביתר..." (עמ' 217).
בית המשפט שם אינו מתעלם מהמשקל שיש לתת לטיעון שכזה אולם קובע כי לאותו חשש של "הצפת" בתי המשפט בתביעות השבה נגד רשויות מקומיות "אין לו על מה שיסמוך" (עמ' 218), בציינו כי ניתן לשער שמספרם של המקרים שבהם התעוררה שאלה דומה ונדרשה הכרעת בית המשפט היה קטן ביותר. כך "לא הובא לעיוננו שום פסק-דין הדן בשאלה דומה ושניתן לאחר שנת 1991, מועד החלטת בית-המשפט בפרשת עירית חיפה", דהיינו אשר נקבע בבר"ע 2824/91 עירית חיפה נ. לה נסיונל חברת ישראלית לביטוח בע"מ (ט.פ 16/10/91) (להלן – פרשת לה נסיונל) על ידי כב' הנשיא שמגר כי ניתן להשיג בתובענה רגילה על חיוב ארנונה על אף ייחוד הסמכות למנהל ועדת הערר, כאשר כלולה "הטענה של התרשלות הרשות המקומית...".
ודוק, בית המשפט מתייחס לחשש מהצפת בתי המשפט בתביעות השבה הכוללות טענת רשלנות ודוחה חשש זה. על אחת כמה וכמה נדחה חשש מתביעות השבה שאינן כוללות רכיב רשלנות.

3. בפועל התברר כי לפחות בשנים האחרונות, החשש מפני תביעות כאמור, לא היה חשש סתם. עדים אנו לתביעות השבה רבות כנגד הרשויות המקומיות שעניינן השבת תשלומי יתר ששולמו לפי הנטען בגין טעות בסיווג או השימוש בנכס ואשר מגיש התביעה במקום לפנות לדרך ההשגה, בהתאם לחוק הערר, פונה לבית המשפט ולעיתים אף מבלי לכלול בתביעתו כלל, את רכיב הרשלנות. כמובן, שיודעי דת ודין בוחרים למצער לציין כי תביעתם כוללת טענת רשלנות – הכל על מנת שבית המשפט יפעיל שיקול דעתו ויידון בתביעה בהתאם לאשר נקבע בפרשת לה נסיונל.
גם בית משפט זה נדרש לשאלה האמורה במספר מקרים ובכללם בע"א (ת"א) 1466/06 ביצור פינוי ופתוח ועבודות עבר בע"מ נ' עירית הרצליה (ט.פ) (4/11/07) וע"א (ת"א) 3765/04 עירית תל-אביב נ. פור (ט.פ מיום 23.1.08).

לפי שיטת המערערת יוצא לכאורה כי "דרך המלך", כיום, מצד חייבי ארנונה להתעלם מחובת ההשגה לפי חוק הארנונה ולהפוך חובה ההשגה לאפשרות השגה בלבד וכי על כן גם אם חלפו המועדים הקבועים בחוק הערר, תמיד ניתן יהיה לפנות לבית המשפט בתביעת השבה, לטעון לרשלנות הרשות המקומית, ולזכות בהשבה, ואיני סבור שכך הוא.

4. ייתכן וגם הטיעון בדבר מעשה הרשלנות דורש ליבון והתייחסות מחודשת. כך, אם נדרש למשל לשאלת גודלו של הנכס, לכאורה יש מקום לקבל את האבחנה שהבחין כב' השופט רחמים כהן בת.א (ת"א) 17107/03 בכר נ. עירית רמת השרון (ט.פ) בין אם "עילת התביעה הייתה מוגבלת לעצם הטעות בקביעת גודל הנכס לצורך חיוב הארנונה" לבין מקרה ובו התברר כי נציגי הרשות המקומית ערכו מדידה בנכס וכשלאחר מכן התברר כי המדידה נערכה ברשלנות וכי גודל הנכס שונה הוא.
כך גם אם המחזיק בנכס דיווח לרשות המקומית אודות שימושו בנכס אולם הרשות המקומית, ברשלנות, במקום ליישם את הנדרש נוכח אותה הודעה התעלמה מכך.
כמובן, שלא מדובר ברשימה סגורה אלא יש לבחון כל מקרה רשלנות נטען לגופו.

מכל מקום, קביעה לפיה כל טעות בסיווג מטעם הרשות המקומית תחשב בגדר רשלנות, וכי על כן פתוחה הדרך בפני חייב הארנונה לפנות לבית המשפט, תביא למעשה לריקון הוראות אלו של חוק הערר מכל תוכן.
ודוק בפרשת קזס אכן נטען עובדתית כי נפלה טעות ביד הנתבעת בכל הנוגע לסיווג ובית המשפט מצא לנכון להדגיש כי באותו מקרה נקבעה ארנונה לגבי בתי עסק מסוג פאב בתחילת שנת המס 1984/5 אולם העיריה המשיכה לגבות מהמשיב ארנונה לפי סיווג של חנות שהחיוב בגינו גבוה בעשרות אחוזים וכי על כן העיריה "בפועלה כרשות ציבורית, חובה הייתה... ליידע את המשיב כי בעקבות צו המסים החדש... ישלם מי שמחזיק בפאב... ארנונה בגובה מחצית החיוב... תחת זאת נהגה המבקשת שב ואל-תעשה...".
כבר בפרשת פז ע"א (ת"א) 2586/03 פז חברת הנפט בע"מ נ. עירית בני ברק (ט.פ. מיום 6.2.06) (להלן – פרשת פז) הבעתי את אותו חשש של הגשת תביעות השבה באיצטלה של רשלנות ודומה כי אכן היה מקום לחשש זה.

5. משהגענו למצב דהיום, בחינת התביעות המוגשות חדשות לבקרים, להשבת תשלומי יתר, הגיעה העת שהמחוקק יאמר דברו בכל הקשור לייחוד הסמכות למנהל ועדת הערר. אמירה זאת חייבת לכלול בחובה גם אמירה בשאלת סמכות השבת כספים שנגבו ביתר, בהתאם קביעת הגורמים המוסמכים לדון בשאלת הסיווג והשימוש לפי חוק הערר וכן הקשור להארכת מועדים להגשת השגה.

נבחן עתה את ההתייחסות הנדרשת בשאלות אלו.

מחד גיסא, יש מקום לגישה כי מעת שניתנה לחייב הארנונה האפשרות להשיג על קביעת הרשות המקומית והוא לא ניצלה, אזי יהיה מנוע הוא מלעורר שאלה זאת בשנית וכאילו השלים עם הקביעה. יתר על כן, חוק הערר כחוקים דומים, ביקש להקנות לגורמים המקצועיים והאמונים על כך, להכריע בשאלות המקצועיות הכרוכות בקביעת סיווג נכס או שאלת השימוש בו.
כך, העדר השגה גם תביא לייצוב הנושא התקציבי, באופן שלהוציא מקרים חריגים, לא תחוייב הרשות בהחזרי תשלומים רטרואקטיבית ומעת שיכול ויהיה מדובר על סכומים משמעותיים אשר חובת החזרתם תשפיע על יכולת תיפקודה של הרשות וקיום חובותיה בהתאם לדין.

מאידך גיסא, יש גם מקום לגישה לפיה אין כל הצדקה כי הרשות "תהנה" מכספים שמתברר כי אינם מגיעים לה. דהיינו, לפי גישה זאת שאלת הרשלנות של הרשות המקומית לא היא השאלה הניצבת לדיון, אלא השאלה אם אכן שולמו תשלומי יתר אם לאו.
ודוק, יישום גישה זאת אינו מחייב בהכרח את המסקנה כי על כן בית המשפט יכריע בשאלה זאת. ניתן גם ניתן לקבוע כי ועדת הערר תהא רשאית להידרש לשאלה זאת כולל חיוב השבת כספים ששולמו ביתר ואף תוך קביעה של כעין "התיישנות" להשגות שכאלו. כך יכול ויישמר אותו איזון תקציבי של הרשות ותצומצם האפשרות לפגיעה התקציבית.
מכל מקום בדרך זאת, אכן יהיה איזון יתר בין חובת התשלום לתשלום שישלם החייב בסופו של יום.

בנוסף לגישות האמורות ניתן לבחון גישת ביניים נוספת. לפי גישה זאת, גם אם נקבע עקרונית כגישה הראשונה, הרי מעת שמדובר ברשלנות "מיוחדת" של הרשות, כגון מדידה בטעות על ידי נציגי הרשות המקומית, או כבאותו מקרה שנדון בפרשת קזס או ידיעה פוזיטיבית של נציגי הרשות אודות סוג העסק והשימוש בו אך הימנעות מיישום ידיעה זאת לשאלת חיוב הארנונה, תאפשר בכל אותם מקרים תביעת השבה תוך קביעת הפורום שיידון בתביעות שכאלו.
כמובן, שקשה יהיה לנסות ולהגדיר אותן פעולות שיכללו באמור ואשר הבאנו אינו בגדר רשימה סגורה. אולם, לפי גישה זאת, לא ניתן יהיה לראות רשלנות של הרשות המקומית במחדל של ביצוע בדיקה בדבר השימוש בפועל בנכס, מעת שהחייב בארנונה החריש.
לאמור יש להוסיף את האפשרות לפניה לבית המשפט בשאלות עקרוניות החורגות מעצם הקביעה הטכנית של שאלת הסיווג והשימוש וכפי שהרחבנו בפרשת פז.

מכל מקום בין אם נקבל גישה זאת ובין אם נקבל גישה אחרת, עניין למחוקק לענות בו, ובאופן שהן הרשות המקומית והן חייב הארנונה ידעו נתיבתם ולא יהיו נתונים לאותו ערפל משפטי, בו הם מצויים כיום.

6. מעת שהמחוקק טרם אמר דברו, על בית המשפט לנסות ולהסיר את אותו ערפל, בו לכאורה מצויים אנו כיום.

ראשית, הכלל הינו כי אכן על החייב בארנונה לפעול בהתאם להוראות חוק הערר על המגבלות שהוא מטיל על חייב הארנונה, הן בנושא מועדי הגשת השגה והן בנושא ההשבה.
שנית, במקרים בהם מדובר בשאלות עקרוניות וכמפורט בפרשת פז, אזי יש מקום שבית המשפט יאמר דברו ויכריע בשאלות אלו, לרבות בתביעות השבה הנובעות מכך.

שלישית, מעת שמדובר בתביעות השבה המתבססות על טענה של רשלנות הרשות המקומית, לא יהיה די בעצם החיוב המוטעה לראות בכך משום רשלנות של הרשות המקומית לרבות בגין הטענה כאילו מוטלת החובה על הרשות המקומית לבחון בכל עת את אשר קיים בפועל בנכס.
על חייב הארנונה להוכיח כי הרשות המקומית התרשלה כלפיו בפעולות ספציפיות אלו או אחרות אשר בגינן יש מקום לחייבה בהשבת אשר שולם ביתר, ובדומה לאשר פורט לעיל בגישה השלישית.
כמובן, שכל מקרה יבחן לגופו וכאמור קשה לקבוע נתיב סלול וברור בשאלה זאת, ויש להניחה לשיקול דעת בית המשפט הדן בענין ובהתאם לנסיבות הספציפיות של המקרה הנדון בפניו.

רביעית וכעיקר – לפחות לענייננו – לא די כי חייב הארנונה הפונה בתביעת השבה יטען באופן כללי לרשלנות של הרשות המקומית. דהיינו, גם אם בפרשת קזס נקבע אשר נקבע, יפים היו הדברים למקרה שנדון שם על הקביעות הנוספות. כך גם נבחנה שאלת האמור בכתב התביעה בהיבט הדיוני. אולם, יש לבחון את הדברים מעבר להיבט הדיוני בהיבט המהותי.

בלשון אחרת, אמנם ציינו בעבר כי מעת שנטענה טענת רשלנות, בית המשפט יידרש לכך במסגרת הדיון וייתכן ובסופו של יום יגיע למסקנה כי מלכתחילה לא היה מקום לדיון זה. בהתאם, יכול וייקבע כי הסמכות נתונה הייתה לועדת הערר וכי על כן התביעה תדחה.
אולם, לאור המקרים הרבים להם אנו עדים, סבורני כי יש מקום לקבוע, גם לאור העומס המוטל על בתי המשפט, כי על מגיש תביעה להשבה הכוללת רכיב רשלנות, להיכבד ולפרט את כל העובדות המבססות טענת רשלנות זאת, ובאופן שבית המשפט לא יידרש לקיים הוכחות ולאחר מכן להגיע למסקנה אשר יגיע, אלא מלכתחילה ובהתאם לאמור בכתב התביעה יוכל בית המשפט להפעיל את שיקול דעתו אם יש מקם לדון בפניו בתביעה אם לאו.

יתר על כן, ייתכן, ואיני קובע מסמרות בדבר, שיהיה מקום כבר בעת שתתעורר השאלה של הפעלת שיקול הדעת, שבית המשפט יבחן גם את הנטען על ידי הרשות המקומית וכעין בחינה של טענה מקדמית הדורשת אף ליבון עובדתי קצר כעין טענת התיישנות או מעשה בית דין.

מכל מקום, גם כתב תביעה אשר אף אם עונה הוא על הדרישות הדיוניות הנדרשות מעת שנטענת טענת רשלנות, לא יהיה די בכך לכשעצמו לחייב את התוצאה שבית המשפט ידון בתביעה, אלא אם על פי העובדות שפורטו בכתב התביעה אכן עולה רשלנות נטענת כלפי הרשות המקומית אשר בית המשפט יגיע למסקנה כי ראויה היא להתברר בפניו.

7. הנה כי כן, אם ניישם את מסקנתנו למקרה הספציפי דנן, אין בכתב התביעה שהוגש במקרה דנן אלא משום טענה כללית של גביית יתר זאת ותו לא. אמנם מופיעה בכתב התביעה טענת רשלנות אולם ללא פירוט עובדתי כלשהו ועל כן צדק בית משפט קמא שסילק את התביעה על הסף.

יתר על כן, כתב התביעה כפי שהוגש בעניננו הינו דוגמא על פניו לאיצטלה של רשלנות, זאת ותו לא.
בין כך ובין כך, כאמור, לאור המסקנות שפורטו לעיל, דין הערעור להידחות.


¬¬_________________
י' שנלר שופט, אב"ד

השופט ד"ר ק' ורדי

למעשה, אין מחלוקת ביני לבין חברי להרכב כי לבית המשפט יש סמכות עניינית לדון בתביעה כספית להשבת כספי ארנונה שנגבו ביתר במידה והיא מבוססת על עוולת הרשלנות. השאלה האם מדובר בעילת רשלנות אמיתית או בעילה שהוגשה באצטלה של רשלנות.

לאחר שעיינתי בחוות הדעת של חברי כבוד השופטים שבח ושנלר - אב"ד, השתכנעתי כי המקרה דנן נמנה על המקרים האחרונים שבהם "הולבשה" טענת הרשלנות על שאלת סיווג. עילת הרשלנות מהווה אצטלה לניסיון כניסה לדלת אמותיו של בית המשפט במקרה שאינו ראוי לכך בהעדר עילה לכך בנתונים הספציפיים של תיק זה, תוך נסיון לעקוף את המסלול היחודי של חוק הערר לדון בטענות סיווג.

אני מצטרף גם להערותיו של חברי אב"ד כבוד השופט שנלר לגבי הצורך בכך שהמחוקק יאמר את דברו באופן ברור וצלול כדי להפיג את אותו "ערפל" קיים בחוסר הודאות המשפטית הקיימת כיום בנושאים אלו לאור ההשקה הקיימת כיום בין המסלולים השונים.

יחד עם זאת, יש להדגיש שכל מקרה ייבחן לגופו על פי נסיבותיו הספציפיות, האם מדובר בטענה אמיתית של רשלנות או בטענה מדומה של רשלנות (או עילה אחרת).

__________________
ד"ר ק' ורדי, שופט

לפיכך הוחלט לדחות את הערעור.
המערערת תשלם למשיבה הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 20,000 ₪ בתוספת מע"מ כדין.





הפיקדון שהפקידה המערערת בקופת בית המשפט, יועבר למשיבה באמצעות בא כוחה על חשבון ההוצאות שנפסקו.

המזכירות תשלח העתק מפסק הדין לצדדים.



ניתן היום י"ב ב אדר א, תשס"ח (18 בפברואר 2008) בהעדר הצדדים



ישעיהו שנלר, שופט
אב"ד ד"ר קובי ורדי, שופט יהודית שבח, שופטת