בתי המשפט לעניינים מנהליים הוקמו מכוח חוק בית המשפט לעניינים מנהליים, שנת 2000. החוק קובע כי כאשר ישנה טענה כנגד החלטה של רשות מקומית, תחילה יש למצות את ההליכים הפנימיים אשר קיימים ברשות, ורק בשלב מאוחר יותר ניתן לתבוע בבית משפט זה, כאשר מתקיימת אחת מהעילות השונות. המקרה שלפנינו מהווה דוגמא לצורך זה.

 

הרקע העובדתי

 

העותרים הגישו בקשה למתן צו ביניים לפיו היה להימנע בהמשך בניית בית של שכנם, עד להכרעה בעתירה שהגישו ובה דרשו לבטל את היתרי הבנייה שניתנו למבנה. במסגרת העתירה המרכזית, העותרים טענו כי המשיבה 1, הוועדה המקומית לתכנון ובנייה מטה יהודה, חרגה מסמכותה במתן היתר בנייה אשר חרג מהתוכנית.


המשיבים טענו מנגד לדחיית העתירה על הסף בשל קיומו של סעד חלופי ואי מיצוי ההליכים, שכן לא הייתה פנייה ערעור מקדים על החלטת הוועדה המקומית. בנוסף, המשיבים טענו וכי הבנייה נעשתה בהתאם להיתר הבנייה כדין, ולכן לא הייתה הצדקה להפסקתה.


הכרעת בית המשפט


השופט קבע כי לא תיתכן פנייה לערכאה משפטית תוך "דילוג" על וועדת הערר המחוזית. וועדת הערר הייתה מוסמכת לדון בכל החלטות של הוועדה המקומית, והלכה למעשה להתערב בשיקול דעתה. לעומת זאת, מידת מעורבותו של בית המשפט המחוזי, בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים, בשיקול דעת של גוף מנהלי, הייתה מוגבלת למדי. התערבות שכזו התאפשרה רק בגבולות העילות המנהליות. בנוסף, וועדת הערר המחוזית אף הייתה מיומנת יותר מבית המשפט בבחינת ההחלטות של הוועדה המקומית. לפיכך, הן מבחינה מקצועית והן מבחינה מהותית, יש לפרש את החוק במרחיב את סמכויותיה של וועדת הערר המחוזית.


הכלל הוא כי עתירה לבית המשפט לעניינים מנהליים יכולה להתקבל רק כאשר מוצו ההליכים ברשות המנהלית פנימה. הסיבה לכך היא שישנה חשיבות לתיקון טעויות שננקטו מבלי להיזקק לערכאה שיפוטית. דרישה זו לא פגעה בעותרים


מתן צו ביניים על ידי בית משפט היה תלוי בעיקר במאזן הנוחות וסיכויי קבלת העתירה. המשיב 2 טען כי מתן צו מניעה להמשך הבנייה היה גורן לנזקים כספיים אדירים, שכן מדובר היה בהפרה של חוזה עם הקבלן, וכן פגיעה קניינית קשה במשיב 2 ובני משפחתו. בכך, הוכיח המשיב 2, לפי דעת השופט, כי מאזן הנוחות נוטה להעדפת עמדתם של המשיבים.


לאור כל האמור לעיל, בית המשפט פסק על מחיקתה של העתירה על הסף, וקבע כי על העותרים היה למצות תחילה את ההליכים שעמדו לרשותם.