בסעיפים 24-22 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981, נקבעה חובת המבוטח להודיע למבטחת אודות קרות מקרה הביטוחי, כמו גם חובתו לשתף פעולה לצורך בירור החבות. על פי הסדר זה, במידה והמבוטח לא קיים חובותיו אלו, לחברה המבטחת יש זכות להפחית את גובה תגמולי הביטוח – עד שלילתם לחלוטין. הפרשה הנידונה עסקה בכך, בין היתר.
יש לך שאלות?
תביעות ביטוח
פורום נזיקין
התובע נפגע בתאונת עבודה במהלך עבודתו אצל הנתבעת 1, חברה אשר נכנסה להליכי פירוק. לנתבעת 1 הייתה חברה מבטחת, הנתבעת 2, אשר ביטחה אותה בביטוח החובה. על-פי עובדות המקרה, התובע החליק ונפגע במהלך עבודתו עקב היות רצפת העבודה רטובה ממים ושמן, עת שבידיו הייתה פלטת ברזל. לא הייתה מחלוקת על עובדות קרות התאונה, אלא לגבי שאלת אחריות הנתבעת 1, לגבי שאלת גובה הנזק ולגבי שאלת היחס לכיסוי הביטוחי.
בפרשה זו, בית המשפט התכנס על מנת להכריע בטענות המקדמיות של הנתבעות: שיהוי והיעדר כיסוי ביטוחי. בעניין זה, הנתבעת 2 טענה כי המקרה הביטוחי ארע בשנת 1996, בעוד הגשת התביעה נעשתה רק בשנת 2002. כמו כן, הנתבעת 2 טענה כי נודע לה על קרות המקרה הביטוחי רק כאשר התובע הגיש תביעתו, והיות וזו הוגשה שנים רבות לאחר קרות המקרה – כחצי שנה לפני תום תקופת ההתיישנות – נפגעה יכולתה להתגונן בפני התביעה באופן בלתי הפיך. לאור שיהוי זה, בית המשפט התבקש לדחות את התביעה על הסף. בנוסף, הנתבעת 2 טענה כי התובע לא הודיע לה על קרות המקרה הביטוחי בסמוך לאחר התרחשותו, בניגוד לתנאי הפוליסה, ולכן ביקשה לדחות תביעתו גם מבחינה זו.
האם בית המשפט קיבל את טענת הנתבעת?
בית המשפט דחה את טענת השיהוי, תוך שהזכיר את ההלכה בפסיקה הישראלית הנוגעת לשיהוי. לפי הלכה זו, "איחור בהגשת תביעה, כשלעצמו, אינו מעיד על ויתור מצד התובע על זכות התביעה, וכי השתהות בתחום תקופת ההתיישנות הינה זכותו של המתדיין". עם זאת, "סילוק תביעה בטענת שיהוי יתכן מקום בו חוסר תום לבו של התובע או מצג ממשי של ויתור או מחילה מצידו על זכותו הם שהניעו את הנתבע למעשה שהביא לשינוי במצבו לרעה". בעניין זה, וראשית, בית המשפט קבע כי הנתבעת 2 לא הוכיחה שאכן נגרמה פגיעה ביכולתה להתגונן, שכן "המבטחת לא הצביעה על ניסיונות מצדה לאתר עדים לאירוע או תיעוד אחר בקשר לתאונה, לא פירטה מהם אמצעי החיפוש והבדיקה בהם נקטה, לא ציינה אם ניתן היה לקבל העתק מהמסמכים ממקורות אחרים, כגון המפרק שמונה [...] והאם פנתה לגרומים אלה, וכן לא הבהירה - הלכה למעשה - מהו הנזק שנגרם לה". לכן, נקבע כי לא הוכח חוסר תום לב מצידו של התובע. שנית, בית המשפט קבע כי בנסיבות המקרה אין לראות בהתנהגותו משום מצג של ויתור או מחילה על זכות התביעה שעמדה לו. לאור כך, והיות "וזכות הגישה לערכאות הוכרה בפסיקה כזכות חוקתית", בית המשפט דחה את טענת השיהוי.
כמו כן, בית המשפט דחה את הטענה להיעדר כיסוי ביטוחי עקב אי מסירת ההודעה על ידי התובע. לפי ההסדר המצוי בסעיפים 24-22 בחוק החוזה הביטוח, "אי קיום שיתוף פעולה מצד המבוטח אינו גורר היעדר כיסוי ביטוחי או שלילתה של הפוליסה מעיקרא, כי אם לכל היותר הפחתת חבות המבטח". לכן, נקבע כי "כפירתה של המבטחת בכיסוי הביטוחי של קדמני אינה עולה בקנה אחד עם הוראות החוק". בעניין זה, צוין גם כי "המבטחת לא הוכיחה כי עקב אי-קבלת הודעה מיד לאחר קרות מקרה הביטוח נבצר ממנה לברר את חבותה וכי מתן הודעה במועד היה מאפשר לה להקטין את חבותה, ומשהנטל להוכחת טענה זו מוטל על שכמה". לבסוף, בית המשפט ציין כי אף פוליסת הביטוח עצמה אינה "קובעת כי הפרת אותה חובה תגרור אחריה אי תחולה של הפוליסה ושלילה של הכיסוי הביטוחי", ומשכך, "לא ניתן להוסיפו אליה לאחר קרות מקרה הביטוח, הן לאור הכלל הפרשני לפיו יש לפרש את הפוליסה על פי המשמעות המילולית הפשוטה והסבירה של המלים עצמן והן לאור כלל הפרשנות לפיו במקרה של ספק בדבר המשמעות הנכונה, יש לפרש את כתב הפוליסה כנגד מנסחה".
לאחר הדין המקדמי בטענות המקדמיות, בית המשפט קבע את זכאותו של התובע לפיצויים.
.JPG)
