החלטה העוסקת בשאלת הסמכות המקומית לדון בתביעה בין מפלגות

על מנת שבית המשפט יוכל לדון בתביעה שהוגשה לפתחו, עליו להיות בעל סמכות מקומית ועניינית. הסמכות העניינית נקבעת בהתאם לסעד הנתבע בעוד שהסמכות המקומית נקבעת בהתאם לאזור הגיאוגרפי בו מצויים בעלי הדין ובית המשפט.

במידה שמדובר בתביעה בנושא מקרקעין, הסמכות המקומית תקבע בהתאם למקום הימצאו של הנכס. כך למשל, אם מדובר במקרקעין שבתל אביב, אזי לבית המשפט בתל אביב סמכות בדיון. בתובענות אחרות, הסמכות המקומית נקבעת בהתאם לתקנה 3 לתקנות סדר הדין האזרחי. על פיה, הסמכות נקבעת בהתאם למקום מושבו או עסקו של הנתבע; מקום יצירת ההתחייבות; מקום המעשה או המחדל בגינו תובעים ועוד. דוגמא לדיון בשאלת הסמכות המקומית ניתן לראות בפסק הדין דנא.

רקע

במקרה זה, הוגשה לבית המשפט בקשה למחיקת תביעה או דחייתה מחמת היעדר סמכות מקומית. לחלופין, התבקשה העברת התביעה לבית משפט מוסמך. הרקע לבקשה זו הייתה תביעה שהוגשה על ידי המשיבה נגד המבקשת. התביעה הייתה לאכיפת חוזה שנכרת בין בעלי הדין להעברת כספי מימון מפלגות בסך 1,651,246 ₪. הלכה למעשה, השאלה שעמדה במרכז הדיון דנן הייתה האם בית המשפט בירושלים היה מוסמך לדון בתביעה בין שתי מפלגות מכוח תקנה 3 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד – 1984.

טיעוני הצדדים

לטענת המבקשת, לבית המשפט לא הייתה סמכות מאחר שהחלופות הקבועות בתקנה 3 לא התקיימו במקרה זה. שכן, המען הרשום של המפלגה המבקשת היה בתל אביב, משרדיה היו ממוקמים בפתח תקווה ומקום יצירת ההתחייבות וקיומה היה תל אביב. עוד נטען שהיה מקום להבחין הין פעילות הסיעות, שהייתה בירושלים, לבין פעילות המפלגות, שהייתה ברחבי הארץ. המבקשת הוסיפה וטענה שקיומו של סניף מפלגה בירושלים לא העלה או הוריד לעניין הסמכות המקומית. כמו כן, נטען שעל המשיבה היה להוכיח שבסניף זה נוהלו עסקים באופן מתמיד ושיטתי על מנת להקנות לבית המשפט בירושלים סמכות דיון.

מנגד, המשיבה חלקה על הטענות והדגישה שהמבקשת פעלה באמצעות נציגה בירושלים. כלומר, לא היה מקום להבחנה בין פעילות הסיעה למפלגה. עוד נטען שהמקום שנועד לקיום ההתחייבות היה ירושלים וכך גם מקום הפרת החוזה. המשיבה טענה שלמבקשת היה סניף בירושלים ומוסדות שונים כגון לשכת יושב ראש המפלגה, סיעת הכנסת ו"בית קדימה" אשר הוצג כ"יותר מבסיס פיזי" של התנועה.

האם לבית המשפט בירושלים סמכות מקומית לדון בתביעה?

לאור האמור לעיל, השאלות בהן בית המשפט נדרש להכריע היו האם קיומו של "בית קדימה", קיומה של פעילות סיעת המפלגה בכנסת ומיקום לשכתו של יושב הראש בעיר הספיקו על מנת לקבוע שמקום עסקה של המבקשת היה בירושלים. לחלופין, האם המקום שהיה מכוון לקיום ההתחייבות היה ירושלים. במידה שהתשובה לשאלות אלו תמצא חיובית, אזי שלבית המשפט בירושלים סמכות מקומית לדון בתביעה.

בטרם מתן הכרעת בית המשפט, השופט הדגיש שעל פי הלך הרוח בפסיקה, אין לייחס משמעות מופרזת לשאלת הסמכות המקומית בשל העובדה שישראל אינה גדולה וניתן להגיע מבית משפט אחד לשני ביתר קלות. על כן, יש לפרש בצורה רחבה את תקנה 3 לתקנות סדר הדין. משכך, השופט קבע שבית המשפט בירושלים היה מוסמך לדון בתביעה. השופט ביסס החלטתו על העובדה שלמבקשת היה סניף מפלגה בעיר בו התקיימה פעילות מפלגתית. השופט קבע שסניף זה היה דומה במהותו לניהול עסקים בסניף של תאגיד או חברה מסחרית בעיר. על כן, היה מדובר ב"מקום עסקה" של המבקשת ולבית המשפט בירושלים קמה סמכות דיון.

בנוסף, פעילות הסיעה נעשתה בירושלים ובעיר זו המפלגה ניהלה את עסקיה ולכן לבית המשפט הייתה סמכות דיון. השופט הוסיף וקבע שגם קיום ההתחייבות היה אמור להיעשות בירושלים ומן הטעם הזה הוקנתה לבית המשפט בעיר סמכות מקומית. בסופו של דבר, בקשת המחיקה וההעברה נדחתה ונקבע שלבית המשפט בירושלים הייתה סמכות מקומית.