כאשר אזרח זר מגיע לישראל במטרה לעבוד במדינה, עליו לקבל היתר עבודה ולהסדיר את מעמדו החוקי. היתר זה ניתן על ידי משרד הפנים לתקופה מוגבלת ולענף מסוים. אולם, ניתן לחדש את ההיתר בסיום התקופה שנקבעה. לעיתים, העובד הזר מבקש לעבור מענף תעסוקה אחד לשני. אז, עליו לפנות בבקשה מיוחדת למשרד הפנים על מנת להסדיר את מעמדו כעובד בענף אחר. דוגמא לכך ניתן לראות בפסק הדין דנא.


יש לך שאלה?

פורום ויזה לישראל


במקרה דנן, בית המשפט דן בעתירה להסדרת מעמדו של העותר, אזרח מולדביה שהגיע לישראל בשנת 2006 על מנת לעבוד בענף הסיעוד וקיבל אשרת עבודה. בשנת 2007, העותר עזב את מעבידו ושהה בישראל ללא אשרת עבודה במשך שבעה חודשים, עד למעצרו.


לטענת העותר, הוא עבד אצל מעבידו במשך חודשיים ואז עזב לטובת עבודה בענף הבנייה. המעסיק טען שהוא מעולם לא העסיק אזרח מולדבי. בית הדין למשמורת קבע שגרסת העותר הייתה בעייתית והוחלט לשמור את העותר במשמורת.


בפברואר 2007 העותר הגיש עתירה מנהלית וביקש להסדיר את מעמדו בתחום הסיעוד. טרם מתן החלטה בעניין, הצדדים הגיעו להסכם פשרה במסגרתו העותר שוחרר ממשמורת למשך 30 ימים על מנת להסדיר מעמדו בתחום הסיעוד. עוד הוחלט כי במידה שהעותר לא יצליח להסדיר מעמדו, יהיה עליו לצאת מישראל עד לאפריל 2007.


ביוני 2007, העותר נשכר לעבוד בענף הסיעוד ומעמדו הוסדר. כמה ימים לאחר תחילת העסקתו, הוא פוטר. חרף זאת, המדינה הסכימה להעניק לו אשרת שהייה זמנית למשך חודשיים על מנת שיוכל למצוא מעסיק חלופי בתחום הסיעוד. באוקטובר 2007, העותר פנה למשרד הפנים, המשיב, בבקשה שינפיק עבורו אשרת עבודה בתחום הבנייה. זאת מאחר וכל ניסיונותיו לעבוד בענף הסיעוד לא צלחו. המשיב סירב לבקשה זו והורה לעותר לצאת מישראל.


טיעוני הצדדים


לטענת העותר, בעת שנכנס לישראל הובטח לו שאשרת הכניסה שלו לא תוגבל לענף הסיעוד בלבד. בפועל, האשרה הוגבלה ללא ידיעתו. אי לכך, לא היה ראוי להאשימו על כך ששהה בישראל ללא אשרה. לשיטתו, כישוריו התאימו יותר לענף הבנייה ולכן היה על המשיב לאפשר לו לעבוד בתחום זה ולא בסיעוד, תוך הסדרת מעמדו החוקי בישראל.


מנגד, המשיב הדגיש שגרסת העותר להבטחות שניתנו לו בעת הכניסה לישראל לא הייתה מבוססת ולא הוכחה. עוד נטען שלא היה מקום לקבל את בקשתו של העותר לאפשר לו לעבוד בענף הבנייה, מאחר שמדובר בתחום סגור שלא קלט לשורותיו עובדים חדשים. לבסוף, נטען שהחלטת המשיב בעניין העותר הייתה סבירה.

 

החלטת משרד הפנים נמצאה סבירה

לאחר שמיעת טיעוני הצדדים, השופטת החליטה לדחות את העתירה. היא הדגישה שהעותר הוא שהתעלם מהוראות המשיב בעניינו, כאשר בחר לעבוד בענף הבנייה ללא היתר מתאים. בפעולה זאת, העותר עשה דין לעצמו והוא שבחר לשאת בסיכונים בגינה.


אמנם, העותר טען שהובטח לו על ידי חברת כוח האדם כי יוכל לעבוד בכל תחום שיבחר. אלא, שטענות העותר בעניין זה כלל לא הוכחו והן התבססו רק על היכרות כללית של הראשון עם חוקי המדינה ומנהגיה. אי לכך, השופטת דחתה טענה זו.


לבסוף, השופטת קבעה שנהלי המשיב, לפיהם לא ניתן לנייד עובדים בענף הסיעוד לענף הבנייה הינם סבירים ולא נמצא במדיניות זו כל פגם שהצדיק ביטולה. לחלופין, לא הוכחו טעמים ראויים להצדקה לסטייה ממדיניות זו.


בסופו של דבר, השופטת קבעה שהחלטת המשיב בעניינו של העותר הייתה סבירה ולא היה מקום להתערב בה, בפרט לאור העובדה שלאחרון ניתנו מספר הזדמנויות להסדיר מעמדו החוקי בארץ. אי לכך, העתירה נדחתה.