עתירת מושב בצת כנגד הטלת היטלי הפקת מים

מסגרת היחסים בין האזרח לרשויות המדינה הינה עניין דינאמי. לדוגמא, המדינה יכולה לתת הטבה מסוימת במשך שנים רבות, אולם בהליך של חקיקה לשנות את הקריטריונים למתן ההטבה. ברור אפוא כי שינוי כגון דא פוגע מבחינה כלכלית במקבל ההטבה. אולם, כפי שנראה להלן, שינוים מסוג זה הינם אפשריים ולגיטימיים בתנאי שהם עומדים בדרישות חוקיות מסוימות.

יש לכם שאלה?

פורום דיני מושבים

במקרה זה, שר התשתיות הלאומיות ושר האוצר החליטו להטיל על מושב בצת היטלים בשל הפקת מים שביצע המושב. המושב טען כי ההחלטה להטיל עליו את היטלי ההפקה ולא לפטור אותם מהיטלים אלה הייתה "החלטה שמתעלמת מהמאפיינים המיוחדים של מקורות המים בהם מדובר".

התשתית העובדתית

המושב טען כי הוא מפיק מים משני אקוויפרים שונים, וזאת בהתאם לרישיון ההפקה שניתן לו על ידי נציב המים. כמו כן, נטען כי המושב נושא בעלות הפקת המים ואספקתם לשדות ולמטעים שסמוכים למושב. עד שנת 1998, המושב שילם תשלומים בהתאם להסדרי קרן האיזון שנקבעה בהוראות של תקנות המים. בשנת 1999, התקבל חוק ההסדרים במשק, ובמסגרתו בוטלה קרן האיזון ובמקומה נקבעה מסגרת להטלת היטלי הפקה. שר האוצר ומ"מ שר התשתיות הלאומיות קבעו תקנות בהם נקבע מיהו מפיק ומהו ההיטל שיוטל על כל מפיק.

טענת המושב

לטענת המושב, שני מקורות המים מהם הוא הפיק את המים לא היו מחוברים למערכת ארצית. אי לכך, נטען כי ללא השימוש במים, מים אלו יזרמו ללבנון או לים ולכן אלו מים שילכו לאיבוד. במושב טענו כי מדובר ב"איבוד שיגרום לאובדן מים למשק המים הלאומי". כמו כן, נציגי המושב טענו כי איכות המים הנשאבים ירודה והם אינם ראויים לשמש לשתיה. כלומר, אלו לא מים שפירים ואין להטיל עליהם היטל לפי סיווג זה. עוד טען המושב כנגד חוקיות ההחלטה וההליך במסגרתו נתקבלה.

המדינה מצידה טענה כי הזכות להשתמש במים חייבת להיות מותנית בתשלום ההיטל על פי חוק. כמו כן, נטען כי הפקת המים של המושב השפיעה על מאזן המים הכולל של המדינה ועל מחסור המים הקיים. לטענת המדינה, הטלת ההיטל עלתה בקנה אחד עם מטרות החוק ולשונו. לטענת המדינה, טענותיו של המושב נבדקו ונמצא כי אין לתת לו פטור גורף מהיטלי ההפקה, וכן שאין בסיס לטענותיו שההחלטה נגועה בשיקולים זרים.

החלטת בית המשפט

ראשית, בית המשפט ציין כי המושב לא היה יכול לתקוף בהליך הנוכחי את חוקיות התקנות אשר אפשרו את הטלת ההיטל. הדרך לעשות זאת הייתה על ידי פניה לבג"ץ. יתר על כן, בג"ץ כבר דן בחוקיות התקנות בתקופת הזמן בה התנהל ההליך הנוכחי, ונפסק כי התקנות חוקקו על פי חוק.

הטענה שיש לפטור את המושב מההיטל, שכן ללא ההפקה המים היו הולכים לאיבוד, נדחתה. בית המשפט ציין כי המושב לא הצליח להוכיח כי הפקת המים שהוא עשה לא השפיעה על מאזן המים הכולל של המדינה. המושב אומנם הגיש חוות דעת מומחה שטענה זאת, אבל בית המשפט העדיף את חוות דעתו של המומחה מטעם המדינה (אשר טען כי המים המופקים הינם חלק מפוטנציאל המים של ישראל). בית המשפט קבע כי אין ספק שאם המושב לא היה מבצע את הקידוחים, גוף אחר יכול היה לבצע קידוח זה ולנצל את מקורות המים הללו.
כמו כן, בפסק הדין נקבע כי לא הוכח שהמים שמופקים על ידי המושב אינם מים שפירים כהגדרתם בתקנות. הסיווג של המים הינו למי קולחין, מים מליחים ומים שפירים. בית המשפט ציין כי אלו שלוש הקטגוריות, ואם המושב רצה לשנות את סיווג המים, היה עליו להוכיח את השתייכותם של המים לאחת הקטגוריות האחרות. דבר זה לא נעשה ולכן לא היה מקום לשינוי בהגדרת המים המופקים.

בית המשפט קבע כי המושב לא הצליח להוכיח שהחלטת המדינה להטיל את ההיטל הייתה נגועה בשיקולים זרים. אומנם שר התשתיות רשאי לפטור מההיטל, אולם עצם העובדה שפטור כאמור לא ניתן לא אמרה שמדובר בהחלטה מפלה. רשויות המנהל צריכות לנהוג בשוויון, והמושב לא הצליח להוכיח שמגיע לו זכויות שלא מגיעות למפיקי מים אחרים. אומנם המושב טען כי יש להבחין בינו לבין מפיקי מים אחרים, אבל הוא לא הצליח להניח את התשתית העובדתית להבדל זה. לסיכום, בית המשפט דחה את הערר שהגיש המושב על הטלת היטל המים. ההחלטה על הטלת ההיטל התקבלה כדין.