על פי המשפט המנהלי, החלטה שהתקבלה בחוסר סמכות ובניגוד להליך החוקי, דינה בטלות. כך גם לגבי מעשה שנעשה בחוסר סמכות ושלא כדין. זוהי דוקטרינת הבטלות המוחלטת. בשנות התשעים, בית המשפט העליון דחה דוקטרינה זו והורה על אימוץ דוקטרינה של בטלות יחסית. משמעותה, שפעולה שלטונית שנעשתה שלא כדין לא תבוטל באופן מיידי, אם התוצאה הסופית זהה למקרה בו הפעולה הייתה נעשית כדין. דוגמא ליישום הדוקטרינה ניתן לראות בפסק הדין דנא.


רקע


במקרה הבא, הוגשה לבית המשפט עתירה מנהלית לביטול מבחני מיון וכניסה לחטיבות ביניים בירושלים ולאי שימוש בתוצאות המבחנים אשר התקיימו כבר. בנוסף, במסגרת העתירה בית המשפט התבקש להורות למשיבות להסביר מה היה הטעם באי ביטול המדיניות של שימוש במבחני מיון וראיונות קבלה כתנאי למעבר מכיתה ו' לחטיבות. יש להדגיש שהעתירה כוונה רק לחטיבות ביניים שקלטו תלמידות בחינוך הממלכתי דתי בירושלים.


לטענת העותרות, תוכנית המדיניות החדשה של שימוש בראיונות קבלה ומבחני מיון התקבלה ללא אישור של משרד החינוך כנדרש בתקנות לימוד חובה וחינוך ממלכתי (רישום), תשי"ט – 1959. על כן, היה ראוי לבטל את המדיניות החדשה. מנגד, המשיבות טענו ששינוי המדיניות היה לפי הוראות משרד החינוך ובתיאום עמו. משרד החינוך, שהשיב גם כן לעתירה, הודה בכך שפעל לשינוי המדיניות אך טען שלא ניתן לכך אישור סופי כדין. למעשה, משרד החינוך טען שהפעולות שננקטו לשינוי המדיניות לא הסתיימו ולכן לא היה צריך להוציא את השינוי מן הכוח אל הפועל.


דוקטרינת הבטלות היחסית


בפתח הדיון, השופט הדגיש שהשיטה שננקטה להפניית תלמידות הבית ספר היסודי לחטיבות הביניים טרם שינוי המדיניות לא הייתה נקייה מקשיים, בדיוק כמו השיטה הנוכחית של שימוש במבחני מיון. עם זאת, העתירה לא ביקשה לשנות את הגלגל לאחור אלא, הצדדים היו חלוקים בשאלה האם המדיניות החדשה התקבלה כדין ועלתה בקנה אחד עם הוראות משרד החינוך בנושא.


לאחר שמיעת טענות הצדדים, השופט קבע שבמישור הפורמאלי הצדק היה עם העותרות. שכן, באישור התוכנית לשינוי המדיניות נפל פגם של אי חוקיות ולכן היה ראוי לבטל את ההחלטה. עם זאת, לפי המישור המהותי, לא כל פגם מוביל לבטלות ההחלטה ויש לאזן בין הנזק הצפוי לחומרת המעשים. קרי, דוקטרינת הבטלות היחסית.


במקרה זה, השופט קבע שהפגם שנפל היה בר תיקון, חרף חומרתו. זאת באמצעות אישור בדיעבד של שינוי המדיניות על ידי משרד החינוך, שהיה שותף לכל התהליכים קודם לכן. בנוסף, השופט הביע חשש שלו המדיניות החדשה הייתה מבוטלת, היה נגרם נזק לתלמידות שכבר שובצו לבתי ספר לפי מבחני המיון, לצד חוסר ודאות ועלויות גבוהות.

 

יתרה מזאת, שינוי המדיניות היה מחייב אימוץ מחדש של השיטה שהייתה נהוגה קודם לכן, עליה העותרות הביעו ביקורת רבה והסתייגו ממנה. על כן, השופט קבע שלא היה מקום לתקן עוול בעוול. בסופו של דבר, מאזן השיקולים הכולל חייב את החלת דוקטרינת הבטלות היחסית ודחיית העתירה.