ערעור מינהלי על החלטת רשם האגודות השיתופיות

להלן פסק הדין אשר עניינו הינו ערעור מנהלי שהונח בפני בית המשפט המחוזי. התובעים במקרה דנן היו קבוצת חברים באגודה שיתופית שעניינה שיווק תוצרת חקלאית. הנתבעים היו האגודה ורשם האגודות השיתופיות (להלן: "הרשם"). המערערים היו קבוצה של כורמים, שהאגודה החליטה להוציאם מפנקס החברים שלה, מאחר והם חדלו להיות בעלי כרם של 40 קנטר ענבים לפחות.

יש לכם שאלה?

פורום דיני מושבים

הרשם מינה חוקר מטעמו שקבע כי אין עילה לפקיעת החברות מהאגודה באופן אוטומטי. לדידו של הרשם, הוצאת החברים הייתה צריכה להיעשות על ידי הגורם המוסמך באגודה – ועד ההנהלה. הרשם אימץ את קביעת החוקר. עם זאת, הרשם קבע כי חברותם של המערערים באגודה פקעה מהסיבה שהם לא שיווקו תוצרת לאגודה ולא היו מעורבים בה. כמו כן, נקבע כי הייתה בעיה של התיישנות בתביעת החברים לחזור ולרשום אותם לאחר מספר כה רב של שנים.

המערערים טענו כי החלטת הרשם הייתה שגויה. לטענתם, הייתה "סתירה פנימית" בכך שהוא אימץ את קביעת החוקר, אך מצד שני קבע כי החברות פקעה אוטומטית. המערערים טענו כי "לא יכול להיות שחבר אגודה יודח אחרי שנים רבות ללא זכויות, בלי שקולו נשמע וניתנה לו הזדמנות לשטוח את טענותיו בהליך מסודר". כמו כן, המערערים דחו את טענת ההתיישנות ואת הטענה בדבר שיהוי מצידם. המערערים טענו כי גם אם הוצאתם מהאגודה תקיפה, היא הייתה צריכה להיות מלווה בפדיון של זכויותיהם שהצטברו, ודבר זה לא נעשה.

האגודה טענה כי יש לקבל את הממצאים העובדתיים שקבע הרשם, ואל לו לבית המשפט להתערב בהם. "הערעור הוא לא משפטי-מהותי, ואף אין שיקולי צדק הדורשים את התערבות בית המשפט", טענה האגודה, "על פי חקירת הרשם, משלא השתתפו העותרים במשך שנים רבות בפעילות האגודה, הם הוציאו את עצמם מכלל חברות בה". בנוסף, טענה האגודה, קביעת הרשם אינה נכונה, וכי על פי תקנות האגודות השיתופיות, יש אפשרות של פקיעת חברות מאליה, ללא החלטה ספציפית.

הדיון המשפטי - החברות לא פקעה ללא הליך מסודר

ראשית, בית המשפט דן בשאלה האם התקיימו במקרה זה התנאים לפקיעה אוטומטית של החברות מהאגודה, ללא החלטה מסודרת וללא מתן זכות שימוע. תקנות האגודות השיתופיות (חברות), התשל"ג-1973, קובעות בתקנה 5(א) שתי דרכים בהם פוקעת חברותו של אחד החברים –

1. "אם חדלו בו הסגולות הדרושות לחברות לפי תקנות האגודה, וועד ההנהלה של האגודה, או רשות אחרת...". פקיעה זו אינה אוטומטית אלא נעשית במסגרת החלטה מסודרת.
2. "אם נתקיימו בחבר תנאים על פי הוראות תקנות האגודה לפקיעת החברות מאליה". זוהי פקיעה אוטומטית.

אחד הסעיפים בתקנון של אגודת הכורמים שלפנינו קובע שחברותו של כורם תיפסק אם הוא חדל להיות כורם של 40 קנטר ענבים לפחות. השאלה המשפטית אשר הונחה לפני בית המשפט הייתה כיצד יש לפרש את הסעיף בתקנון האגודה. דהיינו, האם הוא מאפשר פקיעה אוטומטית או רק לאחר הליך מסודר של ועד האגודה?

השופט אימץ את גישתו של חוקר הרשם, שסעיף זה בתקנון לא יוצר פקיעה אוטומטית. השופט הדגיש את המשמעות החשובה של חברות באגודה, על שלל הזכויות הקנייניות הנלוות לחברות, ואת החומרה בהפסקת חברות ללא הליך מסודר הכולל שימוע. השופט הדגיש את חשיבותה של זכות הטיעון, ואת היותה אחד מכללי הצדק הטבעי הבסיסיים ביותר.

ביהמ"ש העליון קבע במספר פסקי דין, שכל החלטה מנהלית העשויה לפגוע באדם, חייבת להיות מלווה בזכותו לשטוח את טענותיו. הדבר חשוב הן לנפגע עצמו שיכול להגן על עצמו, והן לגוף הפוגע, שיוכל להחליט החלטה מושכלת השוקלת את מכלול הנסיבות. לאור זאת, נקבע כי יש לפרש את הסעיף בתקנון בצמצום, ולא ככזה היוצר פקיעה אוטומטית של החברות.

סיבה נוספת לקבוע שהסעיף בתקנון לא הקנה פקיעה אוטומטית הייתה "פרשנות הרמונית של התקנון". דהיינו, מאחר והתקנון קבע מספר סנקציות אפשריות לכורם בעל כרם שאינו גדול מספיק, ודאי שלא הייתה כאן קביעה לפקיעה אוטומטית של החברות (אחרת אין כלל אפשרות להטלת סנקציות אחרות). השופט מנה סיבה שלישי מדוע לא ניתן לראות בעילה הקבועה בתקנון כמפקיעה אוטומטית את החברות. עילות אלה מטבען אינן ברורות מאליהן ויש צורך לבדוק ולהוכיח אותן – הן במישור הראייתי (האם אכן אינו מגדל 40 קנטר) והן במישור המשפטי (מהן הסיבות לירידה בגידול). לכן חובה על האגודה לבצע שימוע על מנת לבסס את התקיימות העילה.

סתירה בהחלטת רשם האגודות השיתופיות

השופט קבע כי ישנה סתירה אינהרנטית בהחלטת הרשם, שמצד אחד אימץ את מסקנות החוקר, ומאידך החליט בסופו של דבר שהפקיעה היא אוטומטית. מאחר ועל האגודה היה מוטל לבצע הליך מסודר על מנת להוציא את החברים מהאגודה, ודבר זה לא נעשה, אין מקום גם לטענת ההתיישנות. לא ניתן לקבוע מועד ממנו מתחילים למנות את תקופת ההתיישנות.

שיהוי?

באשר לטענת השיהוי, החוקר שמינה הרשם קבע, כי היא רלוונטית רק לאלה שהפסיקו לשווק לפני שנת 1987, ולכן רק לגביהם קבע הרשם שהחברות פוקעת. החוקר קבע את שנת 1987 כקו הגבול, ומי שלא שיווק במשך תקופה ארוכה שכזו, איבד את זכותו לתבוע את חברותו.
השופט קבע כי טענת השיהוי מורכבת משלושה גורמים שיש לאזן ביניהם –

א. השיהוי הסובייקטיבי – ההתנהגות הסובייקטיבית של יוזם ההליך ומדוע השתהה עד כה.

ב. השיהוי האובייקטיבי – בחינה אובייקטיבית של הזמן שחלף.

ג. מידת הפגיעה בשלטון החוק.

השופט בחן את המקרה שבפניו וקבע כי מבחינה סובייקטיבית יש הצדקה לשיהוי, שכן החברים היו יכולים להסיק מהמכתב ששלחה להם האגודה, שפקיעת החברות מותנית בחתימה שלהם ואינה אוטומטית. לעומת זאת, השיהוי האובייקטיבי אינו חמור כל כך. הפגיעה באגודה עקב השיהוי אינה חמורה כל כך, מאחר וישנם מגדלים רבים מלבד המערערים שלא שיווקו לאגודה במשך שנים רבות. השופט קבע כי הבחירה של החוקר לקבוע את שנת 1987 כקו גבול אינה מבוססת דיה, ולכן גם אלה שחדלו מלשווק גם לפני שנה זו צריכים להישאר חברם באגודה. משך הזמן שחלף כשלעצמו לא יכול להיות הגורם המונע מהמערערים את דרישתם.

הכרעה

השופט קבע כי על האגודה השיתופית לשוב ולרשום את המערערים כחברים בה. כמו כן האגודה תישא בהוצאות המשפט. השופט ציין, כי אין זה מונע מהאגודה לבוא חשבון עם המערערים בדבר חובותיהם כחברי אגודה.